בבוקר 7 באוקטובר 2023, כשהחלה מתקפת הפתע של חמאס, היה סמל עילי בר-שדה, לוחם בגדוד 13 של גולני, בשמירה בש.ג האחורי של מוצב יפתח. כשהחלו הקרבות מול המחבלים בש.ג הקדמי של המוצב, עילי שמע את קולות הירי – ורץ במהירות לסייע לכוח הלוחם הקטן שניסה להדוף את המחבלים. במשך כשעה וחצי הוא נלחם שם, לא הסכים לסגת, עד שאזלה לו התחמושת והוא נפל בקרב.
"עילי קיבל החלטות חשובות באופן הירואי", מספרת אימו, לימור. בין היתר, היא משתפת, הוא החליט לרוץ לעמדת הש.ג הקדמי כדי לסייע בקרב, והתקדם לכיוון העמדה כדי לבלום את המחבלים ולמנוע מהם לחדור למוצב. "ההחלטה השלישית וההירואית הייתה להתקדם לכיוון עמדת הש"ג שבה הייתה חיילת. המפקד שלו אמר לו לחלץ לאחור, אבל עילי החליט להישאר ולהגן עליה. הוא אמר למפקדו: 'אני לא עוזב אותה. אני שומר עליה. אני פה בשביל לשמור על מדינת ישראל. לא אעזוב אותה לא משנה מה קורה. אני שומר עליה, היא איתי. אני מגן עליה'", מספרת האם.
"ההחלטות האלה מתאימות לאישיות שלו, הוא ידע מה יקרה, התקשר בטלפון למפקדים שלו, ודיווח להם בקור רוח במהלך הקרב. מרבית הלחימה הייתה בעמדה ומסביב לגדר של המוצב. בתחקיר צוין שמעשי הגבורה של עילי וחבריו מנעו את כניסת המחבלים למוצב", היא אומרת.
לצד עילי, השתתפו ונפלו בקרב הגבורה גם רס"ן אריה שלמה צירינג, סגן יואב מלייב, סגן סהר טל, סמ"ר עידו הרוש, סמ"ר יובל בן יעקב, סמ"ר אוראל משה, סמל נתנאל שלום יאנג ורב"ט נעמה בוני.
לימור מספרת כי במשך חודשים רבים לאחר נפילתו של עילי היא תהתה מדוע אחרי שהלוחמים בש.ג נפלו בקרב המחבלים לא נכנסו למוצב, שבו התבצרו בחמ"ל עשרות חיילים ואזרחים. "בהמשך הבנתי, מהתחקירים שהסתמכו על מקורות מודיעיניים, שבלחימה בש.ג המחבלים הותשו, ולכן לא נכנסו למוצב.
"במקום זה הם לקחו את כלי הנשק של הנופלים, גנבו האמר, וברחו לעזה", מוסיפה. "כל מי שהיה בש.ג נהרג. עילי נלחם מ-7:00 עד 8:20, השעה שבה נהרג. הוא הגיע לש.ג עם ציוד מלא, כולל שש מחסניות, ונלחם עד הרגע האחרון. הוא היה גיבור", היא אומרת.
לצד עילי לחם לוחם השיריון סמ"ר עידו הרוש מחפ"ק מג"ד 77. סיפור לחימתם, זה לצד זה, בלי שהייתה ביניהם היכרות קודמת, הוא סיפורם של הגיבורים בני ימינו שנלחמו וחירפו נפשם בלי פיקוד מלפנים. אלה חיילים צעירים שחתרו למגע, בנחיתות מספרית ובנחיתות באמצעי לחימה, ברעות שלא ניתן לתאר במילים - עד הסוף. "המחבלים לא ניסו להמשיך למקומות אחרים. לכן אני יודעת שהבן שלי וחבריו, בקרב הגבורה בש.ג מנעו המשך של הרג במקומות נוספים בעוטף עזה", מדגישה האם.
עוד לפני תחילת הקרב, בשעה 6:30 באותו בוקר, כתב עילי לאימו: "איזה בומבות משום מקום", ושלח לה הקלטות של הדי הפיצוצים והאזעקות מסביב. "שאלתי אותו איפה הוא, והוא אמר לי שהוא במקום מוגן ומסיים שמירה ב-8:00", היא אומרת. "במהלך כל היום וגם למחרת הוא לא היה איתנו בקשר. חשבנו שאולי לקחו להם את הטלפונים או שהמחבלים פגעו בתקשורת של המוצב. למחרת בצהריים הגיעו לבשר לנו את בשורת האיוב הזו".
על בנה היא מספרת: "עילי היה ילד מלא חיים, בחור איכותי וצנוע, אדם נפלא. הוא היה חבר טוב ואדם של אהבה ונתינה. עילי תמיד אהב לעזור לכל מי שהיה צריך, תמיד הושיט יד ודאג למשפחה ולחברים. הייתה לו רוח חופשית, עם אנרגיה טובה. הוא רקד ושמח. גם בצבא, כשכולם היו מבואסים אחרי מסעות ארוכים, הוא היה מאושר, חיובי, דיבר רק דברים טובים".
"בהכשרה עילי קיבל את התג מהמ"כ שלו, ומח"ט גולני העניק לו את הכומתה החומה. הוא היה מצטיין מופת פלוגתי, תמיד עזר לחברים שלו ועודד את כולם. היה לו שקט פנימי, והעשייה שלו תמיד בלטה. הוא תמיד עשה בשקט, בלי להתרברב ולדבר".
