לפני בערך שנה קראתי ספר שנקרא “וכיתתו”, מאת השגריר לשעבר אלון ליאל, ששמו נשען על הפסוק הידוע “וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת- לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה“. הספר לשאול שאלה מאוד פשוטה: איך קונפליקטים נולדים, מתלהטים - ומתי, אם בכלל, הם מסתיימים.
ליאל מביא בספרו ארבעה קונפליקטים מרכזיים מהעולם: באירלנד - בין קתולים לפרוטסטנטים; בקפריסין - בין יוונים לטורקים; בדרום אפריקה - בין לבנים לשחורים; וכמובן, כאן אצלנו - בין ישראלים לפלסטינים. הוא כותב בספר משהו שהמשיך להדהד בי הרבה אחרי שסיימתי לקרוא. בשנות ה-90, כך הוא מספר, הייתה ציפייה עולמית שדווקא הסכסוך שלנו יהיה מהראשונים להיפתר. הרי היינו כבר בתהליך - הסכמים, לחיצות ידיים, אופטימיות זהירה. אבל מאז, ובכן, אנחנו יודעים איך זה התפתח.
מה שעוד יותר מעניין הוא שליאל טוען ששלושה מתוך ארבעת הקונפליקטים האלה לא באמת נפתרו לגמרי - אבל הם הפסיקו להיות חלק יומיומי מחיי האנשים שחיים בתוכם. כלומר, הם חדלו מלגבות חיים. חדלו מהאלימות. וזה הישג לא קטן.
וזה גם אומר, אולי, שגם לקונפליקט שלנו יש סיכוי. לאו דווקא סיכוי שהוא ייעלם לחלוטין, אבל סיכוי שהוא יפסיק להיות חלק מרכזי כל כך מהיומיום שלנו. סיכוי שהאלימות תירד. סיכוי שגם אם לא נאהב אחד את שני, נחיה בלי פציעות ובלי מוות. וזה כבר הרבה.
אבל אולי הדבר שהכי נגע בי היה רעיון שהוא מביא מהקונפליקט האירי, רעיון פשוט ומבריק: הדדיות של כבוד (parity of esteem). האירים, אחרי שנים של עימותים, הבינו אמת אחת בסיסית: אי אפשר לשבת לשולחן המשא ומתן כשכל צד בטוח שהוא נעלה על האחר. וחמור מזה - שגם הצד השני בטוח שהוא נעלה עליו. רק כשיש הדדיות של כבוד, כנקודת מוצא, אפשר להתחיל לשוחח לעומק ולהסכים להתפשר.
זה לא נעצר שם. נלסון מנדלה, כך מספר ליאל, לקח את הרעיון הזה מהאירים והפך אותו לאבן יסוד בגישור הדרום-אפריקאי. הרעיון הזה, של כבוד הדדי כתנאי לתחילת שיחה, הפך לאחד הכלים המרכזיים שסייעו לו להביא את הסכסוך לשיחה עמוקה ולהביא אותו לידי סיום. כמובן שהדברים בדרום-אפריקה עדיין מורכבים אבל הסכסוך ברמה אחרת, ואנשים כבר לא הורגים אחד את השני על הסכסוך הזה - מצב שאני חושב שכולנו היינו חותמים עליו כרגע בישראל.
והדבר הזה, הדדיות של כבוד, נשאר איתי לאורך כל השנה האחרונה. אבל לאחרונה, עם מה שמתרחש אצלנו בתוך המדינה, הוא קיבל משמעות חדשה. למה אני חושב על זה? כי בזמן האחרון אנחנו חושבים על הפערים בין ימין לשמאל, בין תומכי הרפורמה המשפטית למתנגדיה, בין תומכי חוק הגיוס לבין אלו שרואים בו עוול. וחשבתי, שאולי הבעיה הכי בסיסית היא לא הפערים בעמדות - אלא התחושה שאין הדדיות של כבוד. שכל צד בטוח שהשני בז לו. שצוחקים עליו. שמתעלמים ממנו.
כשאין הדדיות של כבוד, לט יכול להיות שיח שמוביל לתוצאות. הדבר היחידי שאפשר זה ישהיו רק צעקות
וכשאין הדדיות של כבוד, לט יכול להיות שיח שמוביל לתוצאות. הדבר היחידי שאפשר זה ישהיו רק צעקות. אז אולי, רגע לפני שאנחנו מנסים “לפתור” את המחלוקות הגדולות של החברה הישראלית, כדאי שנשאל את עצמנו: האם אנחנו מסוגלים להתחייב לדבר אחד בסיסי - כבוד הדדי?
ובסוף, אני רוצה להציע הצעה אישית ופשוטה: אם יש מישהו שלא מסכים איתי - פוליטית, אידיאולוגית, מוסרית - ורוצה לשוחח באמת, לא כדי לשכנע אלא כדי להבין, אני לגמרי בפנים כל עוד יש בינינו התחייבות אחת: הדדיות של כבוד.
