רבים אומרים, במידה רבה של צדק, שהאיטלקים והישראלים מאוד דומים. שני העמים מחוברים מבחינת האופי שלהם, סגנון החיים, אהבת החיים והמזג הים־תיכוני החם. אבל משהו מפחיד ממש עובר על איטליה, וקרע עמוק נוצר בין הרחוב האיטלקי לבין ישראל ותדמיתה של ישראל בכלל בארץ המגף.
מה שקורה בחודשים האחרונים סביב המלחמה בעזה הוא על סף הבלתי נתפס. קשה לזהות מדינה אחרת במערב, אולי ספרד, שבה האיבה לישראל הפכה לגלויה כל כך. ביקורת מזמן הפכה לשנאה עיוורת, שמתבטאת באינספור אירועים ותקריות שעולות לכותרות במדינה כמעט מדי יום.
יש שיגידו שזה רק השמאלנים תומכי הפלסטינים והמוסלמים שמסיתים את הרחוב, ולא כל האיטלקים כאלה - ובמידה רבה זה נכון. במדינות רבות הסקרים מראים כי אמנם הביקורת על ישראל ומלחמתה בעזה הרקיעה שחקים וחצתה רף שלא הכרנו עד היום, אך לא "כולם" נגדנו. רבים פשוט לא משמיעים את קולם, מעדיפים להישאר אדישים ומשאירים את הזירה להסתה ולהפגנות ההמוניות נגד ישראל.
ובכל זאת, אי אפשר להתעלם ממה שקורה באיטליה. תקריות אנטי־ישראליות רבות תועדו בחודשים האחרונים במדינה, רבות מהן אנטישמיות טהורות ממש. יהודים רבים במדינה מביעים חשש גלוי בתקשורת וברשתות החברתיות לביטחונם, ומבטאים תחושת רדיפה שלא ידעו עשרות שנים רק בשל דתם וזהותם.
הפגנה פרו פלסטינית ברומא
(צילום: תום חפר)
קמפוסים באוניברסיטאות ברחבי המדינה הפכו לזירת הסתה ושנאה פרועה ובלתי נשלטת נגד ישראל, וגם נגד מרצים יהודים ונגד מרצים שפשוט לא הסכימו להתיישר עם המסרים האנטי־ישראליים. לדוגמה, בשבוע שעבר הוכה מרצה איטלקי – לא יהודי ולא ישראלי – באגרוף בפניו בכיתה, בידי מפגינים פרו־פלסטינים שפרצו לשיעורו. "אשמתו" היחידה הייתה שהתנגד לחרם שהאוניברסיטה בה הוא מלמד, בפיזה, ניסתה להטיל על האקדמיה הישראלית, ואף הביע הבנה כלפי ישראל. זה הספיק כדי לקטלג אותו כ"ציוני".
מרצה אורח מישראל הודח מיידית מאוניברסיטה בטורינו, רק משום שבמהלך שיעור אמר כי לדעתו "צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם". גם עיתונאים יהודים באיטליה ספגו קללות וגידופים, וחלקם נמנעו מלהרצות במקומות מסוימים.
השיא הגיע לפני יומיים כשההסתדרות הצליחה להשבית את המדינה כולה: השבתה כללית של כל התחבורה, כאות הזדהות עם הפלסטינים.
לרבים באיטליה זה נשמע טבעי ובסדר גמור. המונים יצאו לרחובות, מאות אלפים חסמו כיכרות וצמתים מרכזיים בערים הגדולות. נמלי ים הושבתו כמחאה על ספינות שעוגנות בהם ומובילות סחורות ו"נשק" לישראל. מחלפים מרכזיים של האוטוסטרדות סביב רומא, מילאנו, נאפולי ובולוניה – נחסמו על-ידי מפגינים.
האירועים החמורים ביותר התרחשו במרכז העיר מילאנו, כשמאות מפגינים תומכי פלסטין ושונאי ישראל התעמתו במשך שעות עם שוטרים, הסתערו על תחנת הרכבת המרכזית, חירבו אותה ושברו כל מה שבדרכם. מעטים נעצרו, ועשרות שוטרים נפצעו.
ויתרו על אובייקטיביות
המראות הבלתי נתפסים האלה מלווים בסיקור אובססיבי כמעט של המלחמה. כלי התקשורת המובילים באיטליה כבר ויתרו מזמן על ניסיון לסקר בצורה הוגנת ואובייקטיבית, ונגררו אחרי כותרות עוינות באתרי החדשות ובעיתונים המזוהים יותר עם השמאל.
המילה "ציונות" כבר מזמן הפכה לשם נרדף לגזענות ולמפלצתיות. להיות "ציוני" – דבר לגיטימי לחלוטין – נתפס היום בעיני רבים באיטליה כבלתי חוקי כמעט. כותרות רבות בטלוויזיה ובתקשורת הכתובה נרמלו את השנאה הזאת
אין כמעט יום בלי כותרת באחד מכלי התקשורת האיטלקיים המובילים על "טבח ישראלי נורא בילדים", מבלי לבדוק לעומק את המקורות שמגיעים מעזה. אין כאן טענה לגבי עצם הסיקור – מותר ואף חובה לתקשורת האיטלקית והבינלאומית לבקר, גם בחריפות, את ישראל. אבל זה כבר לא סיקור נורמלי. זו אובססיה מטורפת, בעיקר בבחירת המילים הקשות.
המילה "ציונות" כבר מזמן הפכה לשם נרדף לגזענות ולמפלצתיות. להיות "ציוני" – דבר לגיטימי לחלוטין – נתפס היום בעיני רבים באיטליה כבלתי חוקי כמעט. כותרות רבות בטלוויזיה ובתקשורת הכתובה נרמלו את השנאה הזאת. מי שלא מכיר את ההיסטוריה ואת מורכבות המלחמה באזורנו יכול בקלות להאמין לכל זה ולהישאב לשנאה טהורה.
יש גם הרבה בורות – אפילו בקרב "אליטות" בעולם התרבות והספורט. רבים מהם חושבים שהם מבינים היטב את המצב בישראל, ומשמיעים "עובדות" חד־משמעיות תוך כדי שהם מטנפים את ישראל והישראלים "המפלצתיים". מאות מאמני כדורגל דורשים את הדחת ישראל מכל ענפי הספורט; כוכב רוק גדול באיטליה ניסה להצטייר כמאוזן כשאמר שצריך "גם למתוח ביקורת על חמאס, למרות שפשטו על התנחלויות לא חוקיות ב-7 באוקטובר"; קומיקאי מפורסם שידר שיש "לפוצץ במכות" ישראלי שניסה להגן על ישראל בפאנל; ואחר, מהמשפיעים במדינה, טען ש-7 באוקטובר הוא "שטויות" – משהו שלא באמת קרה.
כעת נרשם שיא נוסף: אחרי שמשתתפי המשט לעזה טענו כי הותקפו על־ידי כטב"מים ישראליים בדרכם, מיהר שר ההגנה האיטלקי גוידו קרוסטו להצהיר כי "ספינת חיל הים האיטלקי תלווה את המשט ותסייע למשתתפיו". מה איטליה מנסה להשיג? עימות צבאי ישיר מול ישראל?
באופוזיציה באיטליה "הזדעזעו" מהתקיפה של המשט, וטענו כי חלק מהסירות שטות עם דגל איטלקי – ולכן "התקפה עליהן פירושה מתקפה צבאית על איטליה ועל ביטחונה הלאומי".
לאן המצב עוד עלול להידרדר – לא ברור
מה שכן, מילה טובה חייבים לומר על ראשת הממשלה האיטלקייה, ג'ורג'יה מלוני. בינתיים היא אינה נסחפת אחר גל ההכרה ההולך ומתרחב של מדינות אירופה במדינה פלסטינית. מלוני עיקשת בדרישתה שקודם כול חמאס יפורק, וכל החטופים ישוחררו. בכך היא מתיישרת בעיקר עם גרמניה, וכמובן עם הנשיא טראמפ, עמו היא מנהלת מערכת יחסים טובה – הטובה ביותר כיום בין מנהיגי אירופה לממשל האמריקני.
עם זאת, גם מלוני תוקפת בחריפות את ממשלת נתניהו ואת התנהלות ישראל בעזה, ולא חוסכת במילים קשות. כל זה בזמן ששר ההגנה שלה, קרוסטו, ממשיך להשתמש מדי יום במונח "טבח" כדי לתאר כל תקיפה של צה"ל ברצועה.
דניאל בטיניהשאלה הגדולה היא כמה זמן עוד תחזיק מלוני מעמד. הלחץ עליה עצום והולך וגובר. יחד עם גרמניה, איטליה מצליחה בינתיים לבלום את הרוב הדרוש כדי שהאיחוד האירופי יטיל על ישראל סנקציות כלכליות קשות מאוד. אבל באווירה הקיימת – וכששרי ממשלת ישראל והעומד בראשה ממש לא מסייעים להרגיע את המצב, אלא להיפך – התמיכה של איטליה בישראל היא על זמן שאול בלבד.
