ח"כ יפעת שאשא ביטון ובנימין נתניהו ח"כ יפעת שאשא ביטון ובנימין נתניהו
ח"כ יפעת שאשא ביטון ובנימין נתניהו
(צילום: עדינה ולמן, דוברות הכנסת, אלכס קולומויסקי)
הפרדת רשויות היא מושג נאה להתהדר בו בבגרות באזרחות, אבל בפועל הכול הפך מזמן לעיסה אחת אפרורית ומסובכת. ועדות הכנסת משמשות כבר כמה שנים כוועדות קישוט. הרבה כוונות טובות שמסתכמות בשינויים קוסמטיים בשוליים. ההחלטות האמיתיות מתקבלות במקרה הטוב בוועדת שרים, ובמקרה הפחות טוב – בבית אחד ברחוב בלפור. הקורונה הקצינה את התהליכים האלו כפי שעשתה בכל תחום אחר.
מרגע שהמשבר פרץ, כל ההחלטות התקבלו בפורום המצומצם של בנימין נתניהו ואנשי אמונו. שרים, מומחים, חברי כנסת - היו רק שחקנים בהצגה שנכתבה מראש. התרחיש הזה לא הפתיע אף אחד. כך נוהלו שלוש מערכות בחירות רציפות, כך נוהלה המערכה בצוק איתן. ההבדל היחיד הפעם הוא הסבלנות הציבורית. הסבלנות הזו נמצאת על הקצה והיא מייצרת זעם. זעם שמתחיל להצית את שולי הגלימה הארוכה מאוד של השלטון.
יפעת שאשא-ביטון, ח"כ מ"כולנו" שנטמעה בליכוד במסגרת איחוד משפחות, כנראה לא מורגלת לחוקי הכת, ובעיקר עם החוק הכתוב והלא כתוב להתיישר תמיד עם הבוס. היא קמה בבוקר לעבודה כראש ועדת הקורונה והרגישה את הזעם בשולי הגלימה.
היא ראתה את חוסר האונים. אנשים אינם טיפשים ולא חסרי אחריות. הם בסך הכל מחפשים מודל הגיוני. הם רוצים לדעת שלא משחקים להם בחיים באופן שרירותי. אז הוועדה עשתה את מה שוועדות אמורות לעשות – התכנסה, שמעה מומחים, ראתה נתונים, התווכחה עד לב השמיים, וקיבלה החלטה: לפתוח בריכות ומכוני כושר. החלטה עצמאית של ועדה שאשכרה יש לה סמכויות בכנסת ישראל. רגע נדיר שיש לנצור ולשמור.
מיקי זוהר, יו"ר הקואליציה, אפילו לא מצמץ כשהודיע לשאשא-ביטון שהיא מודחת. הוא אפילו לא התיימר להציג מופע ענייני כלשהו. יכול להיות שחדרי כושר זה המקום הכי מדבק ביקום, אבל המישור הזה נזנח לטובת הנחתה פוליטית שכל עניינה לא להביך את ראש הממשלה.
רק בסוף השבוע התגאה זוהר בשלושת הכפים, כהגדרתו: כוח, כסף, כבוד. לרגע אחת ניסתה הוועדה בכנסת לדון בדברים יותר מהותיים כמו פרנסה, בריאות וחיי האזרח. וכששתי המשאיות האלו על אותו מסלול, בישראל זה חייב להגיע לתאונה מפוארת.
אז האיומים בפיטורים היו מיידיים, מכוערים. גם הפעם ההנחה הייתה שההנחתה הזו תעבור בצייתנות של עדר כבשים. אבל הזעם, הוא שם. בשולי הגלימה. אז כחול לבן לא גיבו, הרשת געשה, והפארסה המפוארת לא איחרה לבוא. לא הדחה אלא סנקציות משמעתיות. לא פיטורים אלא מכה קטנה על האף. אולי הרגע הזה, שבו ועדת הכנסת הפסיקה להיות חותמת גומי, הוא תזוזה איטית של זרמים תת-קרקעיים. כאלו שמעידים על עמוד שדרה, אידרה עדינה, שמתחילה להתייצב בגבם של משרתי הציבור. אלו שכבר קלטו שהאשראי שלהם מאיתנו ממש תיכף הופך לפג תוקף.
  • חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com