"יום תבוסתכם קרב ובא. כותב אני אליך מעיר מפורסמת בעולם המתכננת נגדכם יום-מחרת של חופש. יודעת היא כי לא קל הדבר, וכי תיאלץ קודם לכן לעבור ליל-עלטה אפל יותר אפילו מזה שהחל לפני ארבע שנים, עם בואכם. כותב אני אליך מעיר שנשלל ממנה הכול; ללא אור וללא אש, מורעבת, אבל למרות זאת קומתה לא שחה. לא רחוק היום בו דבר מה יפיח בה רוח חיים, שעדיין אינכם יודעים מהו. אם יתמזל מזלנו נעמוד אז זה מול זה. נוכל אז להילחם מתוך ידיעת הסיבה: דעתי ברורה לגבי מניעיך, ואתה מיטיב לשער את מניעיי" (אלבר קאמי, יולי 1944)
רגע לפני שהעולם מציין 80 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה והשואה, אני כותב על מסע היסטורי שערכתי בדיוק לפני עשור. באביב 2015 ציינו בעולם 70 שנה ליום הניצחון של בעלות הברית על גרמניה הנאצית. אני מצידי, כמו גם השנה, ציינתי יום הולדת עגול ולכבוד המאורע הענקתי לעצמי מתנה מקצועית שכללה מסע אופניים ארוך בהולנד, בלגיה וגרמניה במטרה ללמוד את העבר דרך הרגליים. רבים מחבריי וחברותיי באקדמיה מתקשים לנתק את חייהם האישיים מחייהם המקצועיים ואני לא שונה בעניין זה. בעודי מדלג הלוך ושוב בין המדינות חשבתי כמה נפלא לחוות סמיכות זאת כתייר, בוודאי ישראלי, אבל כמה טראגי היה זה באביב 1940.
בשעות הבוקר המוקדמות של 10 במאי 1940 פתח הוורמאכט, צבאה של גרמניה הנאצית, בפעולה לפי תוכנית "אבחת מגל" שמטרתה כיבוש הולנד, בלגיה, לוקסמבורג וצרפת. חודש וחצי מאוחר יותר המשימה הושלמה. העיר המפורסמת המוזכרת בציטוט של קאמי, זו ש"נשלל ממנה הכול", היא פריז, אבל אם היו שואלים את תושביה ההולנדים של רוטרדם, שהרגישו היטב את נחת זרועו של חיל האוויר הגרמני, הם היו אומרים לקאמי שהכול יחסי. בתקופת מלחמת העולם השנייה תמיד יכול היה להיות גרוע יותר.
מלכתחילה, צבאות בלגיה והולנד לא היוו יריב ראוי לוורמאכט, ובוודאי לא צבא לוקסמבורג האדיר שמנה 425 חיילים. הכוח העיקרי שאמור היה לעמוד בפרץ, או אף למנוע אותו מראש, היה זה של צרפת. זה כמובן לא קרה. להלן רשימה חלקית ביותר של הגורמים לקריסה הצרפתית באותם ימים: מריבות פנימיות; פילוג; עיוורון מדיני; נשים שהשפיעו על בני זוג שעמדו בראש המערכת; אנשים שטוב היה לו תפסו כל תפקיד מלבד זה שאותו מילאו בפועל; מלחמת העולם הראשונה כעבר שאינו עובר וכמובן הקונספציה. נראה שתמיד יש קונספציה שהאויב מסרב לאמץ.
אפילו גרמנים רבים התייחסו לחדשות שהגיעו משדה הקרב בחשדנות, בספקנות רבה ולעתים בזלזול. הם לא האמינו שהוורמאכט - זה שלמרות ניצחונו על פולין חודשים ספורים קודם לכן לא היה ברור אם הוא מוכן ליריב אמיתי - יצליח לכבוש ארבע מדינות ולהתמודד עם חמישה צבאות, כולל זה הבריטי.
אבל היטלר סירב ליישר קו עם המציאות ההגיונית שבה חיו נתיניו ואפילו חלק מקציניו הבכירים. למזלו הרב גם הצד השני, ובעיקר זה הצרפתי, התעקש לחיות במציאות מקבילה. כך הפך הבלתי אפשרי לאפשרי והתוצאה עבור מערב אירופה הייתה טרגדיה שנמשכה ארבע שנים. הניצחון, בעיקר על צרפת, העלה את הערצת הגרמנים לפיהרר לשיאים שלא נרשמו לפני או אחרי "אבחת מגל".
המלחמה המזויפת
מלחמת העולם השנייה פרצה ב-1 בספטמבר 1939 עם הפלישה של גרמניה לפולין. ב-3 בספטמבר הכריזו צרפת, בריטניה ובעלות בריתן מלחמה על גרמניה, ובאותו יום התקיימו צעדות שמחה ותודה של פולנים מול השגרירות הבריטית בוורשה. תמונה ברוח זו זכורה לאלה שצפו בסרט "הפסנתרן" העוסק בסיפורו של ולדיסלב שפילמן היהודי. הוא ובני משפחתו נצמדו למכשיר הרדיו וברגע ששמעו את הכרזת המלחמה של שתי המעצמות הם ערכו ארוחת ערב חגיגית.
כמובן שהתודה, השמחה וארוחת ההודיה הקדימו את זמנן. חיילים גרמנים מן השורה רצחו במהלך הפלישה כ-65 אלף פולנים ויהודים. "עוצבות המבצע" תפסו וחיסלו שופטים, עיתונאים, אנשי אקדמיה וכל מי שעלול היה להוביל התנגדות מכל סוג. קרוב ל-500 כפרים פולנים נשרפו עד דק ויש האומרים שבלילה ניתן היה לשרטט את התקדמות הוורמאכט לפי הנקודות הבוערות. ב-17 בספטמבר הצטרפה למערכה גם ברית המועצות, בעלת בריתה הזמנית של גרמניה, וכך נגזר גורלה של פולין. על פי ההיסטוריון יאן טומש גרוס, בחמש השנים הבאות הפכה פולין ל"מגרש המשחקים של השטן".
אלא שכאן הגיעה עצירה זמנית, והצדדים נכנסו לשמונה חודשים של "זיצקריג" - מלחמת ישיבה (שנקראה גם "המלחמה המדומה" או "המלחמה המזויפת"). מלבד כמה פעולות זניחות על הקרקע, קרבות בודדים באוויר ובים, וקרב בדנמרק ונורווגיה באפריל 1940, הגדירו צרפת ובעלות בריתה מחדש את המושג "פסיביות".
עם פרוץ המלחמה גייסו הצרפתים חיילים רבים והללו ישבו כשמונה חודשים בחוסר מעש ובציפייה לבאות. ביחידות השונות תועדו תופעות של שכרות, עישון רב, אובדן כשירות ובעיקר התמכרות לבטלה. עיתונאי שביקר בחזית שאל את החיילים מדוע הם לא יורים בגרמנים המשוטטים חופשי מול עיניהם. החיילים, המומים משהו משאלתו, ענו לו: "אם נירה עליהם הם יירו בחזרה".
טעות נוספת הייתה גיוס ללא הבחנה שכלל הוצאה של צרפתים ממפעלים שהיו חיוניים למשק המלחמתי. מי שנשארו לעבוד בהם היו בין היתר פועלים בעלי תפיסה קומוניסטית שחיבלו במכוון בייצור הצבאי. מבחינתם, גרמניה הייתה אז בת-בריתה של ברית המועצות ולכן התנגדו למלחמה מולה. לצידם היו גם פועלים צרפתים פשיסטים שהעריצו את היטלר והצטרפו בחדווה לחבלה המכוונת.
שיר של לפני מלחמה
את התקופה המוזרה והקריטית שכונתה "המלחמה המדומה" תיאר היטב ההיסטוריון הבריטי אנטוני ביוור בספרו על מלחמת העולם השנייה: "משהתברר כי מפציצי האויב אינם עומדים לבוא בהמוניהם כדי לשטח את לונדון ופריז בזמן הקרוב, חזרו החיים כמעט לשגרה. 'המלחמה לבשה צביון מוזר של הליכה סהרורית', כתבה בעלת יומן שתיעדה את חיי היום-יום בלונדון. היו אמנם סיכונים בגלל ההאפלה, כגון היתקלות בעמוד של פנס רחוב, והגדולה בסכנות הייתה דריסה על ידי מכונית. יותר מ-2,000 הולכי רגל לונדונים נהרגו בארבעת החודשים האחרונים של 1939. החושך המוחלט דרבן כמה זוגות צעירים לקיים יחסי מין בעמידה בפתחי חנויות, ספורט שהוליד עד מהרה בדיחות במופעים קומיים. הפאבים של לונדון היו מלאים לעייפה. גם בתי הקפה והמסעדות של פריז התמלאו, ומוריס שבליה שר את הלהיט הגדול של אותם ימים, 'פריז תהיה תמיד פריז'. גורל פולין נשכח כמעט מכל לב".
שירו של שבליה לא היה הלהיט היחיד באותה תקופה. שיר נוסף שנוגן היה "אפריל בפריס", שנכתב ב-1932 ומספר על שולחנות חג מתחת לעצים, על פריחות, על קסם האביב ועל מה שהעיר עושה לליבו של הכותב. לא הייתה סיבה להיקלע לפסימיות. הרי הרמטכ"ל הצרפתי הכריז ש"צרפת אינה פולין".
אלא שהטקסטים שנשמעו בצד הגרמני של הגבול הכילו מסר שונה במקצת. למעשה, כבר לאחר השלמת כיבוש פולין קרא אליו היטלר את הפיקוד הבכיר והורה לו להתכונן לכיבוש ארצות השפלה וצרפת ("מבצע צהוב"). באותם ימים עשו רבים מקציניו כל מאמץ לעכב את המבצע ואף לבטלו. חלקם סברו שהוורמאכט לא היה מוכן מבחינת אימון ואמצעים, אחרים חששו מהזמן הנדרש להסטת כוחות מערבה לטובת המתקפה והיו שהזהירו מהחורף הקרב.
והיו גם מי שסירבו לזלזל בכוח הצבאי של צרפת. הם צדקו בהחלט, אולם הקריסה העתידה להגיע לא נבעה מאיכותם האובייקטיבית של החיילים הצרפתים וציודם אלא בעיקר מיכולת קבלת ההחלטות של העומד בראש הכוח - מפקד הצבא שלהם מוריס גמלן. עליו ועל התנהלותו מול גרמניה כתבו ההיסטוריונים מיכאל הרסגור ואהוד פוקס שהוא היה פחדן, וכי "תורת קבלת החלטות לא ערוכה כלל להתמודד עם טיפוס כמוהו".
מחיר הקונספציה
היטלר, מנגד, שש אליי קרב אף שהבין שיש היגיון בהמתנה. הוא היה בשנתו ה-50 והרגיש – לא בהכרח באופן מבוסס - שבריאותו מתערערת. ההיפוכונדריה שהובילה לתחושת שעון חול שאוזל במהרה, יחד עם התפיסה שגרמניה לא תוכל להסתדר בלעדיו, היו בין הסיבות לכך שהאיץ בקציניו לצאת לדרך. הפיקוד הבכיר, שכאמור לא התלהב מהרעיון, ביקש למנוע את המבצע באמצעות העלאת רעיונות צבאיים שנועדו לכישלון בתקווה שהפיהרר ידחה את כולם.
הרעיונות הללו התבססו ברובם על "תוכנית שליפן" ממלחמת העולם הראשונה, שלפיה הצבא הגרמני יבקיע את מערך הביצורים של צרפת באמצעות איגוף רחב מכיוון בלגיה והולנד. גם גמלן חשב שיש להתכונן למעין שחזור של מלחמת העולם הראשונה, וגיבש תוכנית תגובה שתשלב כוחות בריטיים וצרפתיים מתוך תפיסה אסטרטגית הנשענת בין היתר על ביצורי "קו מז'ינו" האדיר שנמתח על פני כ-140 ק"מ ועל יערות הענק בארדנים.
קו מז'ינו, שרוקן את הקופה הצרפתית שממילא ידעה ימים יפים יותר, הפך לבעל השפעה פסיכולוגית הרסנית על צרפת ומנהיגיה. גם הארדנים נתפסו כאזור בלתי עביר לכוחות צבא משוריינים. ועדיין, אף שלפני המלחמה ערך הצבא הצרפתי תרגיל שהוכיח שהיערות הללו דווקא כן עבירים, בוודאי עם התפתחות הטנקים ושאר כלי הרכב הצבאיים, גמלן נותר שבוי בקונספציה שגרמניה לא תנסה לפרוץ מכיוון זה.
כך או אחרת, היטלר לא התרשם מההצעות שהציגו מפקדיו הבכירים וקיווה למשהו נועז יותר. שני אירועים חברו יחדיו כדי לגאול אותו מההמתנה לפתרון המיוחל. הראשון התרחש בינואר 1940: מטוס גרמני ועליו מסמכים הכוללים את תוכנית הפלישה ביצע נחיתת אונס בבלגיה. המידע נפל לידי הצבא הבלגי והפיהרר יצא מדעתו מרוב כעס.
האירוע השני: חרף ניסיון של הפיקוד הגרמני הבכיר למנוע זאת, הצליח גנרל בשם אריך פון מאנשטיין להציג בפני היטלר את תוכנית "אבחת מגל". עיקריה היו כדלקמן: הוורמאכט אכן יפלוש מכיוון בלגיה והולנד, אבל תהיה זו בעיקר הטעיה. הכוחות הצרפתיים והבריטיים ינועו עם יחידות העילית שלהם כדי לבלום את המתקפה, ואז תתקדם ארמיה A של הוורמאכט מכיוון הארדנים. בכך היא תשיג שתי ציפורי ענק במכה אחת: הן איגוף של הכוחות הבריטיים והצרפתיים, והן התקדמות לתוך צרפת. למרבה הזוועה, התוכנית של מאנשטיין התבררה כהצלחה מסחררת.
אם רק היו תוקפים
ההולנדים והבלגים אמנם המתינו לפעולה גרמנית בלילה שבין 9 ל-10 במאי, אולם למרות לחימה נחושה ואמיצה הם הוכרעו תוך זמן קצר. הולנד נכנעה כעבור חמישה ימים ובלגיה כעבור שבועיים וחצי. בינתיים, השריון הגרמני התקדם בגבעות הארדנים לתוך צרפת וב-14 במאי נכבשה העיר סדאן. ההבנה שהצבא הצרפתי קרס הביאה כמה ממפקדיו הבכירים לבכי תמרורים.
המאייר עמוס בידרמן תיאר את התנפצות הקונספציה הצרפתית באמצעות איור שהוא מעין תרגיל לוגי לציבור הרחב: רואים בו את גמלן צופה בטנקים של הוורמאכט שועטים מכיוון הארדנים, אולם למרות מה שקורה מול עיניו הוא מתעקש שלא מדובר בטנקים גרמנים, שהרי הם לא יכולים לעבור שם.
החדירה הגרמנית דרך הארדנים קשורה לכישלון נוסף של הצרפתים והבריטים. בשלבים הראשונים של "אבחת מגל" נוצר פקק השריון הארוך בהיסטוריה והטנקים של הוורמאכט עמדו במקום במשך זמן רב. טייסים צרפתים העבירו מידע מודיעיני ותמונות של הפקק, ולו החליט גמלן להפציץ את טורי השריון, ישנו סיכוי סביר שהמבצע היה מסתיים זמן קצר לאחר שהתחיל. מעטים המקרים שבהם היסטוריונים צועקים כל כך חזק את המילה "אם", שכן מדובר במושג א-היסטורי. אחת הסיבות לא לתקוף את טור השריון הייתה הפחד של גמלן מתגובה גרמנית שתכלול הפצצה על התיישבות אזרחית בצרפת. התנהלותו מבהירה כיצד נולדה גישת ה"אם נירה עליהם הם יירו בחזרה".
בינתיים נעו כוחות צבא של צרפת ובריטניה לכיוון בלגיה והולנד מבלי שחיל האוויר הגרמני האדיר (הלופטוואפה) יפגע בהם. הכוונה של היטלר הייתה למשוך אותם אל תוך המלכודת מבלי לעצור את תנועתם. מפתיע שאיש מכוחות הברית לא עצר רגע לחשוב מדוע הלופטוואפה האימתני לא הופיע בסביבה.
הסיבה הייתה כמובן שהאיגוף שבוצע כחלק מתוכנית "אבחת מגל" הסתיים במצור של קרוב ל-400 אלף חיילים בריטים וצרפתים בעיר הנמל דנקרק שבצפון המדינה. רבים מהחיילים הנצורים של כוחות הברית נמלטו לאנגליה (מבצע דינמו) או נשבו, וחיילי הוורמאכט מצאו על החוף הנטוש בדנקרק גרמופון. הם ניגנו לעצמם בהנאה רבה את "פריז תהיה תמיד פריז" של מוריס שבליה.
אז פריז לא תמיד הייתה פריז, לפחות לא זו שהכיר העולם לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה והשואה. ב-10 ביוני גלתה הממשלה מהבירה מתוך רצון לחסוך לעיר את שהתרחש בוורשה, רוטרדם וערים נוספות. החשש מפגיעה במבנים היסטוריים ובאוצרות האמנות התגלה לימים כמשמעותי יותר מהפגיעה בקבוצות אוכלוסייה מסוימות. כה מדויק, טראגי וכואב תיאר זאת נתן אלתרמן בשירו "מכל העמים": "ורבה דאגה לתמונות ופסלים ואוצרות אמנות פן יופצצו. אך אוצרות אמנות של ראשי-עוללים אל קירות וכבישים ירצצו".
ב-22 ביוני נחתם בין גרמניה וצרפת הסכם שביתת נשק. היה זה למעשה הסכם כניעה של צרפת והוא נחתם באותו קרון רכבת שבו נחתמה שביתת הנשק שסיימה את מלחמת העולם הראשונה, אז היו יחסי הכוחות שונים. היטלר לא היה מוותר על סגירת המעגל. צרפת חולקה לאזור בשליטה גרמנית בצפון ובמערב - ולמדינה עצמאית, צרפת של וישי בראשות פטן, בדרום. מדיניות צרפת של וישי מול גרמניה הנאצית התנהלה בין פאסיביות לבין שיתוף פעולה שתוצאותיו היו טרגיות מבחינת הקהילה היהודית המקומית. עד לשחרור של פריז ב-25 באוגוסט 1944, נספו יותר מ-76 אלף מיהודי צרפת.
כנראה שכל העולם ידע
אפשר לשים דגש על המדיניות הפייסנית של צרפת ובריטניה כגורם שאפשר להיטלר להתחזק ולהצליח בשנות המלחמה הראשונות. הרי רשימת מעשיו של היטלר בשנות ה-30 - הן כלפי יהודים והן במישור הבינלאומי - ידועה. אין ספק שההתעלמות מהקפדתו להפר הסכמים אמורה הייתה להביא לתגובה משמעותית יותר של צרפת ובריטניה. ייתכן גם שהיטלר הצליח לבלבל אותן באמצעות נאומים שכללו את המילה "שלום" יותר פעמים מכל מנהיג אחר באותה התקופה.
ועדיין, נדרש יותר מזה ליצירת קטסטרופה. המידע הספציפי בנוגע לשאיפתה של גרמניה לכבוש את ארצות השפלה וצרפת זרם כל הזמן. למרות זאת לא ננקטה כל פעולה אקטיבית להקדים תרופה למכה. צרפת, כך נראה, עשתה ככל יכולה במטרה להתחסל. על כמה המידע היה זמין יעידו כתבות בעיתוני ארץ ישראל מ-9 במאי 1940, שתיארו כמעט במדויק את העומד להתרחש. אם כאן ידעו עיתונים קטנים להציג את התמונה על פרטיה, כנראה שידע זאת כל העולם. בכל מקרה, יש חוק לא כתוב בנוגע למספר הפעמים שמותר להיסטוריון להשתמש במילה "אם".
האמור לעיל הוא תמונה חלקית של אירוע מורכב והיו סיבות נוספות לקריסה הקולוסלית של צרפת. לא הזכרתי כאן את הלן דה פורט, שהייתה פילגשו של ראש ממשלת צרפת פול רנו. היא נהגה להתערב במינוי תפקידים בעלי חשיבות קריטית למלחמה ואף ניהלה חלק מפגישות חברי הממשלה בזמן שמאהבה שכב חולה במיטתו.
לא עסקתי גם בצד הגרמני, על הגנרלים המוכשרים שלו כמו היינץ גודריאן וארווין רומל. גם לא הוזכרה רכישת הסמים הגדולה בהיסטוריה שבוצעה על ידי הצבא הגרמני - לא פחות מ-35 מיליון כדורי פרוויטין (מתאמפטמין) נצרכו בידי חיילי הוורמאכט, בעיקר במהלך "אבחת מגל". ממש בתחילת המבצע, במהלך שיחה בהולה שניהל עם הפיקוד הצרפתי, אמר ראש ממשלת בריטניה הטרי וינסטון צ'רצ'יל שאפשר להירגע כי חלפו 12 שעות והחיילים הגרמנים עוד מעט יתעייפו. אבל בזכות הכדורים לחמו רבים מחיילי הוורמאכט במשך שלושה ימים ברציפות. הצבא הצרפתי לא היה מוכן גם לזה.
בתקופה האחרונה מצאתי עצמי חושב לא מעט על תוכנית "אבחת מגל" ומימושה. יש קרבות רבים, חשובים ומעניינים שהתרחשו במלחמת העולם השנייה, אולם העיסוק באירועים הספציפיים הללו נולד דווקא מסיפור מקומי שהתרחש כאן במדינת ישראל. לפני כשנתיים הוזמנתי להשתתף בצוות שעסק במחקר על אודות מלחמת יום הכיפורים כחלק מפרויקט לציון 50 שנה למלחמה. סוגיית הקונספציה, המידע שלא תורגם לידיעת מלחמה, בעלי תפקידים שהעבירו מידע וזכו להתעלמות, בעלי תפקידים שלא החזיקו בכישורים המתאימים, שיקולים פוליטיים ועוד - כל אלה מהדהדים היטב בשני האירועים.
ד"ר תמיר הוד הוא ראש מרכז תל-חי למחקר, הוראה והנצחת השואה
פורסם לראשונה: 07:01, 09.05.25
