לפני 20 שנה, כשצעדתי בשערי המדרשה לשילוב לימוד תורה ושירות צבאי, היינו קומץ. היינו המחזורים הראשונים, פורצות דרך בעולם שבו האפשרויות לנערה דתיה בצה"ל הסתכמו בשני תפקידים בודדים תחת מעטפת של גרעין ליווי מטעם המדרשה. היום, כשאני מביטה בעיניהן של תלמידותיי בתיכון הממלכתי-דתי שאותו אני מנהלת, אני רואה מציאות אחרת לגמרי. אני רואה נערות שחדורות לא רק ברצון לתרום, אלא בהבנה עמוקה שהן חלק בלתי נפרד מסיפורה של המדינה, הן מבקשות להיות חלק - נשים צעירות דתיות, שלא מתבלבלות בזהות הדתית שלהן ולא מוותרות על חלקן.
הדיון המתנהל מעל ראשינו, בחדרי רבנים או בוועדות פוליטיות של מפלגות הציונות הדתית, נראה לעיתים מנותק מהשטח. האמת היא פשוטה: הרכבת כבר יצאה מהתחנה. עידן ה"התייעצויות" האם ראוי לנערה דתיה להתגייס חלף מן העולם. היום, הנערות שלנו לא מחכות לאישור; הן מצביעות ברגליים והתפקיד שלנו הוא להכין אותן וללוות אותן.
אני מאמינה שצה"ל הוא צבא העם, וככזה אנחנו חייבות להיות שם. השירות הצבאי הוא לא מכשול לעולם הדתי, הוא המקום שבו האמונה פוגשת את המציאות הישראלית המורכבת ומזקקת אותה
כמנהלת מוסד חינוכי, ציוני ודתי, אני לא רק "מאפשרת" גיוס, אני מחנכת אליו. אני מאמינה שצה"ל הוא צבא העם, וככזה אנחנו חייבות להיות שם. השירות הצבאי הוא לא מכשול לעולם הדתי, הוא המקום שבו האמונה פוגשת את המציאות הישראלית המורכבת ומזקקת אותה.
החשש הישן שהצבא יקלקל את הנערות התבדה. להיפך: כשהן מגיעות מוכנות, חזקות באמונתן ומלוות בקהילה ובחינוך נכון, השירות הצבאי מחזק את עולמן הרוחני. הן מוצאות את עצמן מתפללות מתוך עומק חדש, אוחזות באמונה מתוך אחריות גדולה, ומקדשות שם שמיים בכל צעד.
ההימנעות משירות צבאי היא פגיעה ביכולת של האישה הדתיה להיות חלק אורגני מהחברה הישראלית. אין סיבה שאישה דתיה תצטרך לחכות לגיל שלושים כדי להרגיש שהיא תרמה את חלקה למאמץ הלאומי ותבקש להשלים את הפרק החשוב הזה.
היום, כל האפשרויות פתוחות בפני המתגייסות: מחינוך, טכנולוגיה ומודיעין ועד תפקידי לחימה והדרכה. הן נמצאות בכל מקום, משמעותיות, מקצועיות ויראות שמיים. הן לא צריכות לבחור בין הדתיות שלהן לבין הישראליות שלהן, השירות בצה"ל הוא המקום שבו שני הקטבים הללו מתאחדים לשלמות אחת.
הגיע הזמן שההנהגה הרוחנית והפוליטית של הציונות הדתית תכיר במציאות: הבנות שלנו כבר שם. הן חוד החנית. תפקידנו כמחנכות וכמחנכים וכהורים אינו לעצור אותן או להפחיד אותן, אלא לצייד אותן בכלים, באמונה ובגאווה גדולה.
במקום לדון בשאלה "האם", הגיע הזמן לדון בשאלה "איך": איך אנחנו מחזקים אותן עוד יותר, איך אנחנו מבטיחות ומבטיחים שהן יגיעו לתפקידים שהכי מתאימים להן, ואיך אנחנו ממשיכות וממשיכים לבנות כאן דור של נשים דתיות שהן תלמידות חכמים ולוחמות, נשות אמונה ואזרחיות מעורבות.
רני חזון וייסצילום: נעם פיינרהנערות בתיכון שלי כבר יודעות את התשובה. הן מוכנות. והן גם מקדשות שם שמיים ברבים.
רני חזון וייס היא מנהלת תיכון שחרית בירושלים מבית האגודה לקידום החינוך, בוגרת מדרשת לינדנבאום וקצינת הוראה - סגן במיל'.
