1 צפייה בגלריה
נתניהו ונשיא מצרים א-סיסי בניו יורק
נתניהו ונשיא מצרים א-סיסי בניו יורק
ארכיון. נתניהו וא-סיסי באו"ם
(צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
מחר (יום ב'), איך הזמן רץ, ימלאו עשר שנים להפגנות המחאה ההמוניות במצרים, שהביאו לסילוקו של הנשיא חוסני מובארק. עם נפילתו תפסה את השלטון קבוצת קצינים בכירים, נערכו בחירות ותנועת האחים המוסלמים בהנהגת מוחמד מורסי, מי זוכר, ניצחה ותפסה מיד את כל תפקידי המפתח.
אבל אחד מהקצינים הללו, מושל צפון סיני לשעבר, עבד אל-פתאח א-סיסי, שזכה בתפקיד שר ההגנה, לא רק הדיח את מורסי בהפתעה, אלא הורה לכלוא אותו בתא קטן בתוך בסיס חיל הים באלכסנדריה. תנאי מעצרו היו קשים, מנעו ממנו תרופות למחלותיו ובאחת מישיבות בית המשפט הוא קרס בבת אחת ומת.
העשור שחלף מאז "האביב הערבי" מלמד אותנו לא מעט על דרכי ההתנהלות המצרית. מובארק הלך לעולמו בגיל 91, בחודש פברואר השנה, אחרי שקיבל את חירותו מבית הסוהר ומהמחלקה הסגורה בבית החולים שבו אושפז למשך יותר משנתיים. א-סיסי העניק לו כבוד מלא, ומובארק זכה להלוויה צבאית כשארונו נעטף בדגל הלאום המצרי.
מדוע לא ימצא גוף אזרחי ישראלי את הדרך למקבילו בקהיר, אחרי שימצא תחילה נתיב ללשכת הנשיא, ויתחיל לסלול דרכים חדשות? דווקא עם חילופי השלטון בבית הלבן, אפשר לזהות פתיחות מסוימת במצרים
אחת התמונות החזקות מבית המשפט מנציחה את שני הנשיאים לשעבר באותו האולם: מובארק, בחליפה ועניבה, מטיח האשמות קשות במורסי בחליפת טרנינג דהויה כלוא בתא הנאשמים. אפילו במצרים למודת ההיסטוריה לא ראו מחזה כל כך חזק, כשרוחו של הנשיא א-סיסי מרחפת מעל שתי הדמויות.
בסך הכל, לישראל טוב עם א-סיסי. הוא זה שחשף את השיחות שהוא מנהל בטלפון עם ראש הממשלה בנימין נתניהו וכוחות הצבא המצרי פועלים בצפון סיני, בתיאום מלא עם צה"ל. פה ושם, עד היום, נפגשים אנשי צבא ובכירים בתלבושת אזרחית מישראל ומצרים. מתקיימות שיחות ענייניות בדרגים שונים. אבל מעבר לעניין הצבאי – אין כמעט כלום.
נכון, יש שגרירה חרוצה בקהיר, אמירה אורון, שהגישה את כתב ההאמנה בארמון הנשיא והיא מעלה מעת לעת תמונות וסיפורים קצרים על ביקוריה בקהיר, באלכסנדריה ובבתי הכנסת של שרידי הקהילה היהודית. אבל כל אלה לא ישוו למתקפה הפראית נגד הזמר המצרי מוחמד רמדאן, שתמונתו עם עומר אדם בדובאי כמעט הביאה לחיסולו. הוא נזרק מהפקת סרט קולנוע, הופעותיו הוחרמו והוא אף נאלץ לפרסם הודעת התנצלות על "קשרים עם זמר ציוני".
מהצד הישראלי ממשיך להבהב סימן שאלה גדול: מדוע לא מצליחים להזיז את יחסי שתי המדינות? למה איש עסקים ישראלי, והיו מאות כאלה, לא יכול למכור טכנולוגיה מתקדמת למצרים? למה נעצרו עסקי שיתוף הפעולה החקלאי, שפרחו בעשורים הקודמים? האם יש מקום לחזור לתעשיות הביגוד והמזון שנפסקו בשנים האחרונות? והשאלה היותר מתבקשת – מדוע שלטונות מצרים עדיין ממשיכים לנעול את הדלתות ולא מאפשרים ביקורי אזרחים שיכולים להרשות לעצמם לבקר בישראל, להתרשם וליצור קשרים?
אנחנו שבויים עכשיו, בצדק, בקסמן הציורי של הנסיכויות במפרץ הפרסי. הכל הולך שם חלק, בלי עכבות. אבל לא לשכוח – מעולם לא התלקחה בינינו מלחמה, לא מלחמת ששת הימים ובוודאי לא מלחמת יום הכיפורים.
למה כולם מרימים אצלנו ידיים? מדוע לא ימצא גוף אזרחי ישראלי את הדרך למקבילו בקהיר, אחרי שימצא תחילה נתיב ללשכת הנשיא, ויתחיל לסלול דרכים חדשות? נדמה לי שדווקא עכשיו, עם חילופי השלטון בבית הלבן, אפשר לזהות פתיחות מסוימת במצרים. צריך לנעוץ כף רגל עקשנית, לדייק בהסברים ולדחוף את הדלת. אולי סוף-סוף היא תיפתח.
  • סמדר פרי היא פרשנית העולם הערבי של "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com