נכון לכתיבת שורות אלו, אתם עדיין ממתינים. ואתם עושים את זה כבר לא מעט זמן. בשלהי השנה שעברה יצאו מאות-אלפי מפגינים לרחובות באיראן. שבועיים לאחר מכן הבטיח להם נשיא ארצות הברית שהעזרה בדרך, כשלכולנו היה ברור שהמשמעות של דבריו היא מלחמה שתפגע גם בעורף הישראלי. מאז - אנחנו מחכים.
ההמתנה, טוענים הפסיכולוגים, היא החלק הכי מלחיץ. מחקרים רבים הדגימו איך החרדה נמצאת בשיאה בזמן ההמתנה לאירוע גדול - וכיצד חרדה זו מצטברת והולכת ככל שאותה המתנה מתארכת. ההיסטוריה של מדינת ישראל משופעת בתקופות כאלו - כשהראשונה והמפורסמת בהם זכתה לכינוי היצירתי "תקופת ההמתנה".
למי שחי בארץ ועמד על דעתו באותה תקופה, נדמו בוודאי הימים שלפני מלחמת ששת הימים כנצח - אבל אותה תקופת המתנה מפורסמת נמשכה פחות מ-3 שבועות. ב-15 למאי 1967 צלחו כוחות הצבא המצרי את תעלת סואץ, ובכך הפרו את הסכם הפסקת האש מ-1956. הממשלה הישראלית, כמו גם כותרות העיתונים בארץ ובעולם, תיארו זאת כ"מפגני ראווה". ליתר ביטחון, החל הצבא בגיוס מילואים הדרגתי.
יומיים לאחר מכן, דרש נשיא מצרים נאצר מכוחות האו"ם להתפנות מעמדותיהם לאורך הגבול, בסיני וברצועת עזה. בנקודת זו כבר התחילו להבין בישראל שמדובר באירוע רציני, והחלו בגיוס מילואים מלא. האו"ם, נרפה וצייתן כהרגלו, פינה חיש מהר את כל עמדותיו אותן תפסו כוחות הצבא המצרי. עם השלמת ההתמקמות הזו הכריז נאצר ב-21 למאי על סגירת מיצרי טיראן למעבר ספינות.
בנקודת זמן זו החל הצבא לדחוק את הממשלה לצאת למלחמת מנע מוקדם ככל האפשר. הממשלה עדיין ניסתה, במשך השבועיים העוקבים, למצוא פיתרון דיפלומטי למשבר.
ברית-המועצות תמכה ללא סייג במהלכי נאצר והאשימה את ישראל בחרחור המלחמה המתרגשת. צרפת, שהייתה ספקית נשק מרכזית של ישראל, הטילה אמברגו נשק "על האיזור".
Don't?
ארצות-הברית, שכבר הורתה לכל אזרחיה לעזוב את המזרח התיכון, שידרה מסרים כפולים. הנשיא ג׳ונסון גינה אומנם את הפגיעה ב"חופש השיט בנתיבים הבינלאומיים", אבל במקביל התרה בישראל שלא תפתח במלחמה. מקורות שנחשפו שנים לאחר מכן מדגימים איום בוטה וישיר יותר על ישראל, לפיו ארה"ב תתקוף את המדינה שתפתח במלחמה - גם אם תהיה זו ישראל (אין תיעוד מדויק האם המילה "Don't נאמרה"). חלק מהדיפלומטים האמריקנים רמזו שאולי ארצות הברית תפעל לפתיחת המיצרים אם ישראל תמתין בסבלנות. אחרים הציעו לישראל מתוויי פשרה, לפיהם ישכנעו את נאצר להתיר מעבר של אוניות שאינן נושאות את דגל ישראל.
ב-31 למאי התחבטה מועצת הביטחון של האו״ם האם לקרוא לכל הצדדים "לוותר על לוחמה" או "לנהוג במתינות". הוויכוח לא התגבש לכלל החלטה.
המתח המצטבר נתן את אותותיו בצמרת הישראלית. עוד ב-24 למאי, מתוך עייפות, תחושות אשמה וחרדה גוברות והולכות, חווה הרמטכ"ל יצחק רבין התמוטטות, ונעלם ל-36 שעות במהלכן פיקד על הצבא עזר ויצמן. אותו ויצמן מתואר כמי שצעק יומיים אחר מכן בדמעות על ראש הממשלה אשכול, ואף השליך אחת מדרגותיו על שולחנו, בדרישה שיורה לצבא לצאת למתקפת מנע. אשכול ניסה להרגיע את הציבור בנאום לאומה ברדיו. עקב שינויים ומחיקות בדף הנאום, הוא גימגם, ואף פנה בשידור חי לאחד מעוזריו שיסביר לו מה בדיוק כתוב על הדף. חוסר הביטחון שהקרין בזמן הפריים-טיים הרדיופוני הצית גל עמוק של חרדה בציבור הישראלי.
ניסיון לשדר עוצמה וחוסן
העיתונות של אותם ימים, בשיתוף הדוק של הצנזורה הצבאית, ניסתה לשדר עוצמה וחוסן, ותיארה ארוכות את התמיכה של הציבור בעורף במגוייסי המילואים בחזית. "תחי ממשלת העם הלוחמת!״ כתב עורך ידיעות אחרונות, הרצל רוזנבלום. "יחי צה"ל ומפקדיו הבלתי מנוצחים!... פה לא תהיה טרבלינקה".
אך בין השורות, היה ברור כי המצב אינו כשורה. אלפים רבים של אזרחים ניצלו את ההזדמנות לעזוב את הארץ, העיר אילת, שנתפסה כיעד של הצבא המצרי, התרוקנה מרוב תושביה. שקי חול חולקו בכל רחבי הארץ, ובני נוער הועסקו במילויים והצבתם בעמדות מגן בכל יישוב.
אף אחד לא מדחיק כי להתקפה איראנית על ישראל יהיו השלכות קשות, הרס ואף קורבנות בנפש. ההמתנה לאותה התקפה ממשמשת ובאה אורכת כבר פי כמה מאותה תקופת המתנה מפורסמת. ולמרות כל זאת, הציבור הישראלי בכללו נראה, בהיעדר מילה אחרת, רגוע…
הטלוויזיה הישראלית תתחיל את שידוריה רק שנה לאחר מכן, ובמעט מקלטי הטלוויזיה שהיו קיימים באותה תקופה, נקלטו שידורי הטלוויזיה המצרית, שהבטיחה לתושבי ישראל סוף רע ומר. לאור הגמגום של ההנהגה הישראלית, נתפסה לראשונה התעמולה המצרית כמקור אמין בציבור, והגורמים האזרחיים החלו להיערך לסוף שכזה. אל מול תחזיות ריאליות של עשרות-אלפי הרוגים, החלה עיריית תל-אביב בשיתוף הרבנות בהכשרת שטחים פתוחים בפארק הירקון לקבורה המונית של קורבנות המלחמה.
58 שנים קדימה, המעבר לציבור הישראלי של היום, דור הנכדים של אותם ישראלים חרדים, לא יכול להיות חד יותר. כלי התקשורת של ימינו מגוונים ומבוזרים יותר, ומתארים באופן ראוי גם אזהרות וגם תרחישי קיצון מורכבים. אף אחד לא מדחיק כי להתקפה איראנית על ישראל יהיו השלכות קשות, הרס ואף קורבנות בנפש. ההמתנה לאותה התקפה ממשמשת ובאה אורכת כבר פי כמה מאותה תקופת המתנה מפורסמת. ולמרות כל זאת, הציבור הישראלי בכללו נראה, בהיעדר מילה אחרת, רגוע…
מי שנמצא בקשרי עבודה או במגע יומיומי עם תושבי העולם הרחב חש זאת ביתר שאת. כמה משונה בעיניהם העובדה שרוב הישראלים עמם הם מדברים נראים לפחות כלפי חוץ שווי-נפש לקראת הממשמש לבוא, ואף מקווים לכך. "אתם קובעים איתי פגישה לשבוע הבא", אמר לי קולגה לשעבר, ו"צוחקים שאולי תיקחו אותה מהמקלט, ושלא אבהל אם יהיו קצת פיצוצים ברקע. אתם נורמלים?".
והעמדה הנפשית הזו היא רב-דורית - ישראלים צעירים ומבוגרים ממשיכים את חיי השגרה שלהם באופן מעורר תמיהה.
יש שיבחרו לראות בכך קהות חושים, או טירוף דעת קולקטיבי. נדמה לי שהם מפספסים. בתוך תרבות המחלוקת הבוטה, לעתים רעילה, שהסתפחה לחווייה הישראלית בשנים האחרונות, קל לשקוע בפרטים המורכבים ורבי-הפנים ולפספס את התמונה הגדולה.
אורי יסעורוהשוואה של התמונה הזו לתמונת הציבור הישראלי של טרום מלחמת ששת-הימים מעידה בראש ובראשונה על חוסן יוצא-דופן. נכון,הממשלה הנוכחית יותר שנויה במחלוקת מזו שקדמה למלחמה ההיא; נכון, הציבור הנוכחי קרוע יותר בשאלות ליבה שממשיכות להעסיק אותו אף בימים אלה. אולם אי אפשר שלא להביט בהשתאות בביטחון של החברה הישראלי בכוחה להגן על עצמה, וביכולת של מנהיגיה הנוכחיים, פסולים ככל שיהיו בחלק חלקים בציבור, לקבל בנוגע לסוגיה הזו את ההחלטות הנכונות.
למרות החרדה והאימה, המלחמה ההיא הסתיימה כפי שהסתיימה. נותר רק לקוות שהמלחמה הנוכחית, ככל שתתרחש, תסתיים באופן דומה, וניפגש בשש אחרי הניצחון.
