עו״ד יעל זליג אבגי מפרקליטות מחוז המרכז מעידה על עצמה שכבר "ראתה הכול וניהלה הכול", גם תיקים נגד ארגוני פשיעה, אבל דווקא התפקיד הנוכחי שלה - כפרקליטה האחראית על עבירות נוער במחוז - הוא זה שבגללו היא לא ישנה בלילה. "זה התפקיד הכי מפחיד שעשיתי", היא אומרת, ולא בגלל החשש מעברייני צמרת. עבורה, העיסוק היומיומי בנוער, לעתים בגילאים צעירים מאוד, מוביל באופן טבעי את המבט פנימה, אל תוך הבית הפרטי.
"כאמא לשלושה בנים שמשחקים ברובלוקס שלהם", היא אומרת, "יש דברים שיכולים לקרות לכל אחד, זה באמת מתחת לאף, ולילדים מאוד קל להיגרר. למשל, ילד שלא הצליח בבית הספר כי יש לו קשיי למידה, עלול לזלוג לחבורה פחות טובה מחוץ לבית הספר״ - ומשם, מנקודת מבטה כפרקליטה, קצרה הדרך לעבריינות.
"לפעמים אני מרגישה שכל היום אני עושה לילדים שלי חקירות ילדים", היא אומרת ספק בצחוק ספק ברצינות. "בודקת שאף אחד לא לוחץ אותם".
תיעוד רצח של ימנו זלקה
(צילום: לפי27א' מתוך חוק זכויות יוצרים )
הסכין הפכה לקונצנזוס
הנערים והנערות של קיץ שנת 2026 הגיעו לספסל הלימודים בתיכון אחרי שנשאו על נפשם את נזקי הקורונה. גם השנים שלאחר מכן לא התאפיינו בשגרה: שוב ושוב הם נותרו חסרי מעש בבית, לאורך סבב ועוד סבב, בזמן שהוריהם מנסים לשרוד בין מלחמה למילואים. בחברה הערבית, הם גדלים על רקע זינוק בפשיעה שמשתוללת וגובה מחירים כבדים בחיי אדם. חלק ניכר מחיי החברה שלהם מתנהל דרך המסך, והפרקליטים שאמונים על עבירות הנוער במחוזות השונים חווים את המחיר שהמציאות הזאת גובה בשטח.
"משהו קורה, והוא קשה וחמור", אומרת עו״ד רותי שביט מפרקליטות מחוז תל אביב. "העבריינות מתחילה לפעמים בגיל 11, ואלה כבר לא מקרים בודדים אלא תופעה".
עו"ד בני פסקל מפרקליטות מחוז חיפה מוסיף: "הגיל יורד, והחומרה עולה. רואים ילדים בני 15-14 עם פרקטיקות של ארגוני פשיעה, או ילדים בכיתה ח׳ שמארגנים ׳כיפה אדומה׳ לחבר שלהם ודוקרים אותו ביער. יש גם הצתות של כלי רכב כי מישהו איים על מישהו, או הצתה של מרכז קהילתי כי מנהל המרכז הוציא את הנער מפעילות יום קודם. העלייה בחומרה היא אדירה".
נהג אוטובוס בנתניה נרגם באבנים, חודש אחרי הדקירה
(צילום: ארגון הנהגים)
לעתים, גילם של הנאשמים כל כך נמוך עד ש"גם בית המשפט יושב פעור פה", מתארת זליג אבגי. זהו למשל המקרה של נ׳, בן 13 וחצי בסך הכול, שעלה בשעת ערב יחד עם נערים נוספים למיניבוס ציבורי בנתניה. כתב האישום שהוגש נגדו לפני כחצי שנה מגולל כרוניקה של הרס ואלימות: הנערים החלו להתפרע, להרעיש, לדפוק על דלת תא הנהג ולהפריע לו בנסיעה. מצלמות האבטחה באוטובוס תיעדו את הנוסעים ההמומים, שהתכווצו באי נוחות במושביהם.
"אנשים שעלו לאוטובוס כדי להגיע לתחנה, והיו עדים לסיטואציה נוראית", אומרת זליג אבגי. הנהג עצר את המיניבוס בתחנה וביקש מהנערים לרדת, וכשנ׳ נותר לבדו הוא שלף סכין - ודקר באמצעותה את הנהג בן ה-70 חמש פעמים. ״לא רק שנדרשנו להגיש כתב אישום לילד בן 13.5, אלא שביום הגשת כתב האישום הודענו לבית המשפט שיכול להיות שזה יהפוך לתיק המתה - מכיוון שהנהג היה מורדם ומונשם במצב קשה במשך חודש״.
התיק הזה, על אף שהוא יוצא דופן בחומרתו, משקף תופעה רחבה יותר, כמו למשל ההסתובבות עם הסכין - שלדברי זליג אבגי "הפכה להיות קוצנזוס". חודש לאחר הדקירה בנתניה, נערים אחרים ניפצו שמשות אוטובוס באבנים ותקפו את הנהג. חודשים ספורים לאחר מכן, נחשפה מדינה שלמה שוב למחיר הסכין הנשלפת בקלות מבהילה: רצח ימנו בנימין זלקה בפתח תקווה. נער כבן 15 שלף סכין ודקר, בעוד חבורת נערים נוספים התנפלה ותקפה.
לא לשכוח את המעשה הרע
בישראל, בדומה למקובל בעולם, הדין הפלילי מבחין בין קטינים לבין בגירים. היחס השונה בא לידי ביטוי באופן שבו מתנהל ההליך - בדלתיים סגורות ותוך שמירה על פרטיות הנאשמים, אך גם ביחס כלפי העבירה והעבריין. "חוק הנוער מכניס בדלת הראשית את נושא השיקום כשיקול מרכזי", אומרת על כך עו״ד דפנה פינקלשטיין, ראש תחום הנוער ומנהלת פורום בני הנוער בפרקליטות המדינה. בפורום זה חברים הפרקליטים האחראים על התחום במחוזות השונים, ונידונים בו התיקים והמקרים הרגישים יותר של כל אחד מהם.
5 צפייה בגלריה
"בני נוער בחבורה הם כל כך מאיימים, עד שאנשים חוששים להתערב״
(צילום: מתוך חשבון טיקטוק המקושר ל־SSQ)
כך למשל, במקרה שמביאה לשולחן עו״ד עינת נהון אפרתי מפרקליטות מחוז דרום, שבו היו מעורבים שלושה נערים בני 15-14. אירוע קטן, לכאורה, של נער שאמר על נער אחר שהוא ״לא גבר״ - ובעקבות כך הנער ה״פגוע״ ושניים מחבריו תקפו במכות את הקורבן. בהמשך הדרך, הנערים איתרו שוב את הנער המוכה, והפעם אחד מהם היה מצויד בסכין - ודקר את הקורבן בגבו. אך האם ניתן האם ניתן לייחס לכל הנאשמים את עבירת החבלה בכוונה מחמירה, על אף שרק אחד מהם נשא סכין - ולטענת שני חבריו ה לא ידעו זאת? במקרה הזה, לאחר בחינת הראיות, החליטו הפרקליטים שהתשובה חיובית - בין היתר משום שגם לאחר הדקירה המשיכו כל הנערים להשתתף בתקיפה.
זהו המקום שבו אפשר להתייעץ, להבחין במגמות כלל-ארציות, ובעיקר לדון במתח הבלתי נגמר בין שיקום לענישה, בין הרצון למצות את הדין ולהרתיע לבין הידיעה שמדובר בנערים צעירים מאוד, ושהעבריינות היא לא פעם תולדה של נסיבות חיים קשות. ״כשמתעסקים בתיק נוער - כל תיק הוא לגופו״, אומרת עו״ד רבקה אלקובי מפרקליטות מחוז ירושלים. ״בתיקים של בוגרים, לא שוקלים קודם כל את הנסיבות האישיות של העבריין - אבל כשזה תיק של ילד ברירת המחדל היא שונה״.
בחודשים האחרונים נכנס לתוקף נוהל הקובע כי העיסוק בתיקי נוער ינוהל בידי פרקליטים שהוכשרו לנושא, וכי החלטות חשובות - למשל האם להגיש כתב אישום - יתבצעו בידי הממונים על התחום בכל מחוז. הפרקליטים נדרשים לגייס כלים ונקודות מבט מעולמות הרווחה והטיפול, ולעסוק גם בשאלות שתובעים אחרים לא נדרשים להן: למשל, איפה ישהה אותו קטין בן 13.5 שדקר את נהג האוטובוס עד להגשת כתב האישום. החוק מגביל מאוד את האפשרות לעצור קטינים מתחת לגיל 14, ומעצר עד תום ההליכים בוודאי שאינו אפשרי במקרה כזה. ומנגד, אומרת זליג אבגי, ״יש פה ילד עם מסוכנות גבוהה, ככל הנראה״.
לבסוף, נמצא פתרון בדמות מעון נעול של חסות הנוער - הגוף האחראי במשרד הרווחה על המוסדות הנעולים לנוער עובר חוק. אך השאלה כבדת המשקל ביותר היא איזה עונש לדרוש מבית המשפט. מצד אחד, כאשר מדובר בתיקי קטינים, השיקום הוא זה שצריך לעמוד בראש סדר העדיפויות, ומצד שני, ״בסוף אתה אומר - האם אני, כגוף תביעה, יכולה לסיים תיק כזה בלי מאסר?״, שואלת זליג אבגי.
5 צפייה בגלריה
אחרי הרציחות שלהם, המטוטלת נעה לצד השני. דסטאו וימנו
( צילום: אילנה קוריאל, שימוש לפי סעיף 27א' בחוק זכויות יוצרים)
"ככל שגילאי הפוגעים הולכים ויורדים, ה׳חיבוק׳ שהם מקבלים - גם מצד ההורים אבל לפעמים גם מצד שירות המבחן ובית המשפט - נהיה חם וקרוב יותר״, מוסיפה עו״ד נגה בן סידי מהמחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה. ״זה מזקק את זה שהתפקיד שלנו הוא גם להנכיח בתהליך את המעשה הרע שהנער עשה״.
העמדה הזו, לדבריה, נובעת קודם כל מרצון שהנער שפשע לא יחזור לעמדת העבריין בפעם הבאה. ״יש לו עוד שנים ארוכות לחיות, ואנחנו לא רוצות לפגוש אותו בתיק הבא, החמור יותר״, היא אומרת. אלא שיש לכך גם תפקיד נוסף: לתת קול לנפגעי העבירה. פעמים רבות הם עצמם קטינים, לא רחוקים מגילו של הפוגע.
״החיים של הנפגע מתחלקים עד האירוע ומהאירוע - מה שהיה לא יהיה״, אומרת עו״ד עו״ד אילת פלניצקי-רביד מפרקליטות מחוז צפון. "כשנפגע העבירה שומע כל הזמן ׳שיקום, שיקום, שיקום׳ - זה קשה לעיכול. אז לא לא נתעלם מהצורך בשיקום, אבל בבית המשפט התפקיד שלנו הוא גם להנכיח את נפגע העבירה, שלרוב הוא ילד בעצמו. אני רוצה שבית המשפט יראה גם אותו לנגד עיניו - שיזכור שזה ילד שהיו לו חיים עד האירוע, והם נקטעו כי הוא נפגע מכיסא או שולחן שהושלך עליו בבית הספר או באירוע אחר. אני רוצה להנכיח אותו בבית המשפט, שלא יהיה רק ראשי תיבות בכתב האישום".
"די עם השיקום הזה"
וישנו גם האינטרס הציבורי: מושג יסוד בעבודת הפרקליטות, שאינה מייצגת אדם פרטי אלא את האינטרסים של החברה כולה. מהגישה הזאת נגזרת לא פעם גישה מחמירה יותר כלפי מבצעי העבירות.
בתיקי נוער, האינטרס הציבורי נותר לעיתים סמוי מעין הציבור בשל חובת ניהול הדיונים בדלתיים סגורות. ובכל זאת, לנוכח מה שמסתמן כמגפת אלימות גואה בקרב בני נוער, הפרקליטים סבורים שיש להנכיח את השיקול הזה באופן בולט יותר. ״המטרה היא להעביר מסר: אנחנו כמדינה רואים את האירוע הזה בחומרה ולא עוברים עליו לסדר היום, אומרת פלניצקי-רביד. "אם הדברים האלה יפורסמו, ואנשים ידעו שגם בגיל 15 המדינה רואה בזה עניין חמור - אז יש כאן מסר משמעותי של המדינה".
"היום התחושה היא שבני נוער בחבורה הם כל כך מאיימים, עד שאנשים חוששים להתערב״, אומרת עו״ד אושרה פטל רוזנברג מהמחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה. "גם זה שיקול".
5 צפייה בגלריה
״במקומות הכי חשובים ומשמעותיים אנחנו נמצאים בתת-תקינה משמעותית״. פורום הפרקליטים
(צילום: יריב כץ)
בתקופה האחרונה, וביתר שאת לאחר הרצח של זלקה ושל דסטאו צ׳קול בן ה-19 - שהוכה ונרצח בידי נערים בני 16-15 - המטוטלת הציבורית נעה לצד השני. "השיח הוא של 'די עם השיקום הזה'", אומרת זליג אבגי.
וזהו המקום להזכיר ששיקום מוצלח הוא תהליך לא פשוט בכלל, אך עם סיכויי הצלחה גבוהים בהרבה מאשר מאסר שלא לווה בתהליך שיקומי. "אנחנו מכירים הרבה מאוד סיפורי שיקום מוצלחים", אומרת פינקלשטיין. "נערים שהפכו להיות קצינים בצבא ואזרחים מועילים. אנחנו, כפרקליטי נוער, נמצאים בדילמות אמיתיות, חברתיות ומוסריות, שקשה לתת להן כללי אצבע".
עו״ד עינב איטסקו גולד ממחוז חיפה מצביעה על בעיה נוספת: ״אנחנו מטפלים בהמון תיקי נשק, ורואים ותופעה של קטינים ששומרים על כלי נשק בבית עבור אחרים - ככה לפחות הם טוענים - ולא תמיד מבינים את החומרה של המעשה. מבחינת הנער זה משהו שמראה שהוא גבר, זה משהו שמראה על מעמד״.
תמונת העירום הופצה: "החיים התהפכו"
בעולמם של בני הנוער, עוד יותר מאשר בעולם המבוגרים, הנוכחות ברשת היא חלק בלתי נפרד מהחיים - וגם מהעבריינות. ״היום הם מנהלים את הקשר ברשת", אומרת עו"ד אלכסנדרה קרא ממחלקת הסייבר בפרקליטות המדינה. "אין יותר חבר וחברה בבית הספר - זה קורה ברשת".
הכול מתחיל בהקנטות ובתמונות פוגעניות, ובמקרי הקצה, אלה שמגיעים לכדי כתב אישום, הופך למסכת שמתאפיינת ב״כוחניות ואכזריות״. לדברי קרא, ״הם יודעים שלצד השני כואב, כואב פיזית, ובכל זאת אומרים ׳תמשיכי, לא אכפת לי׳. כשמתייחסים לתיקים האלה כ׳זה לא כזה נורא׳, כי זה ׳רק׳ ברשת, זה מחלחל הלאה לעבירות הפיזיות - כשהקטין יפגוש את אותה ילדה בבית הספר ויפגע בה״.
״הילד בסך הכל עם הטלפון בחדר, הכל טוב ויפה - אבל בלחיצת כפתור הוא יכול לחסל חיים של נערה״, אומרת אלקובי, ומתארת מקרה שבו נערה נאלצה לעזוב את יישוב מגוריה לאחר שנערים הפיצו תמונת עירום שלה. ״החיים מתהפכים״.
את האצבע המאשימה על ההסלמה בעבריינות הנוער אפשר להפנות לקורונה, למלחמה או להורים שלא תמיד נוכחים בחיי ילדיהם ולא מספיק מתעקשים לדעת מה קורה בתוך הטלפון או המחשב. אבל אסור לשכוח גם את מערכות הרווחה והחינוך, המדוללות והמורעבות, את התקנים הלא מאוישים במחלקות לשירותים חברתיים ואת הפסיכולוגיות החינוכיות והיועצות שכורעות תחת העומס.
״במקומות הכי חשובים ומשמעותיים אנחנו נמצאים בתת-תקינה משמעותית״, אומרת פלניצקי-רביד. במובן הזה, יש משהו מתסכל בעיסוק היומיומי בעבירות, שחלקן יכול היה להימנע אילו רק מישהו היה מבחין בזמן בהידרדרות. ״ילדים שעברו בין המערכות, עברו בתי ספר, ואף אחד לא ראה שיש בעיה עד שהם לא עשו עבירה״, אומרת אלקובי.
וכשהעבירה מתרחשת - לפעמים זה קורה ברגע. ״אנחנו רואים אירוע שהסלים מכלום״, אומרת נהון אפרתי. ״אנחנו נכנסים לאירוע אחרי שהוא כבר קרה. התפקיד שלנו הוא לחשוב איך למנוע את הפגיעה הבאה, בדרך הכי נכונה״.
פורסם לראשונה: 12:18, 12.06.26
