תגידו מזל טוב! אתמול השר לביטחון לאומי שלכם חגג יום הולדת. לא סתם יום הולדת, הילולה! היי, לפחות תתקיים אחת השנה. אירוע עם רשימת מוזמנים שמרגישה כמו ישיבת מטכ"ל של מערכת אכיפת החוק - ניצבים, קצינים בכירים, שבס, כבאות, פוליטיקאים, שרים, משפיעני רשתות שעוכבו מספר פעמים במשטרה. כולם שם. במסיבה פרטית. לישיבות קבינט אין כזו היענות.
תדמיינו רגע ניצב אחד, רגע לפני שהוא מחליט אם להגיע. הוא יושב בבית ומסתכל על ההזמנה. שגם לקתה בשגיאת כתיב מביכה באנגלית. אבל זה באמת הדבר הכי שולי שקרה אתמול במסיבה. מצד אחד ברור לו שזה לא נראה טוב. לא אתי, לא ממלכתי, לא שומר על מרחק בריא בין פוליטיקה לאכיפה. מצד שני ברור לו גם מה קורה אם הוא לא מגיע. קידום כבר לא על הפרק. הוא יכול למצוא את עצמו מתרוצץ בבתי משפט עד שיגיע לקידום הנכסף. מערכת שבה נוכחות במסיבת יום הולדת הופכת למבחן נאמנות.
זה כבר לא עניין של טעם רע. זה עניין של קו שנמחק. וסיפור על עוגה אחת שמספרת לאן המדינה שלנו הולכת (בצורת חבל תלייה).
רבבות השוטרים בשטח, אלה שבאמת עובדים, ראויים למשהו אחר. לפיקוד שמסתכל להם בעיניים ולא למעלה. לממלכתיות שלא מתבלבלת עם קרבה. לפקידים שמתעסקים בעבודה היומיומית שלהם ולא בכמה סוכר שמים בעוגת חבל תלייה
כי משטרה לא אמורה להיות חברה של השר. היא אמורה להיות של הציבור. של כולם. ברגע שקצינים בכירים מגיעים לאירוע כזה לצד פעילים פוליטיים, משהו נסדק. לא רק במראית העין, ביסוד. ופה מתחילה הבעיה הגדולה באמת. כי זה לא נגמר בתמונה או באירוע. זה מחלחל. זה מחלחל לפקודות, לשיקול הדעת, לאופן שבו שוטר צעיר מבין מה מצופה ממנו. האם להיצמד לחוק או להיצמד לרוח שמגיעה מלמעלה. האם להפעיל שיקול דעת מקצועי או לקרוא את החדר הפוליטי.
ואז אנחנו שואלים את עצמנו למה הרחובות מדממים. למה האלימות גוברת. למה אין משילות. אבל משילות לא מתחילה בעוד כוח או בעוד נאום. היא מתחילה בדוגמה אישית. בקווים אדומים. בהבנה שיש מקומות שלא מגיעים אליהם גם אם המפכ"ל אישר. כי כשמפקדים עסוקים בלרצות פוליטיקאים, מי עסוק בלרצות את החוק? וכשהחוק הופך לאופציה ולא לעוגן, הציבור מרגיש את זה ראשון. בתחושת הביטחון, באמון, ביכולת להאמין שמישהו מנהל כאן את הסיפור בלי אינטרסים זרים.
רות אלבזצילום: סתיו ברקאירבבות השוטרים בשטח, אלה שבאמת עובדים, ראויים למשהו אחר. לפיקוד שמסתכל להם בעיניים ולא למעלה. לממלכתיות שלא מתבלבלת עם קרבה. לפקידים שמתעסקים בעבודה היומיומית שלהם ולא בכמה סוכר שמים בעוגת חבל תלייה. למערכת שמבינה שהכוח שלה נובע מאמון הציבור ולא מקרבה לשר. והאמון הזה לא נשבר ברגע אחד. הוא נשחק לאט. בעוד הזמנה, בעוד הגעה, בעוד עוגה שמסמלת בדיוק את מה שאנחנו מנסים לא לראות.
זה לא סיפור על יום הולדת. זה אירוע שבו הנרות דולקים אבל הגבולות נמסים.
