לקראת ניצחונו ההיסטורי של זוהרן ממדאני בבחירות לראשות עיריית ניו-יורק, צפיתי בסדרת הטלוויזיה "על מדים" (ארה״ב, 2025) שמספרת על מסלול הטירונות של בחור גיי באמריקה של שנות ה-90. טירונות היא מעבדה של הגוף, שבה נערים הופכים לגברים באמצעות עיצוב מיניות וזהות לאומית. מכיוון ש״על מדים״ עוסקת בחייל גיי, ברור שגופם הצעיר של החיילים נמצא במוקד של רבים מהצילומים. בעודי צופה במקביל בפסטיבל ממדאני, לא יכולתי שלא לחשוב על היעדרו הבולט של הגוף השֵמי, פשוט כי שלל הצעירים שעל המסך, חיילים לבנים, שחורים, לטינוז ואפילו אחד אמריקאי-מזרח אסייתי, חלקו כולם גוף חלק למשעי. ממדאני, אמנם ממוצא הודי, נראה אחד מכאן. באחד מתשדירי הבחירות שלו הוא מדבר בערבית סורית שוטפת ונראה מייצג לא רק את המוסלמי הראשון, אלא בפרט ערבים: אלה המצויים בגבולות אירופה והים התיכון כבר שנים.
לפני שנות דור בחור שמי אחר, יהודי, גם הוא בן של אקדמאי, פרץ בסערה ל"תפוח הגדול". מדובר בצעיר שהפך לאחד הקולות החזקים שידעה הפוליטיקה האמריקאית. בשנות ה-80, אחד בנימין נתניהו (אז בנג׳מין ניתאי), לוחם סיירת העשוי ללא חת, חזר מארץ הקודש כדי למלא את שליחותו הדיפלומטית. ניתאי היה התגשמות החלום הציוני כפי שנחווה בצפון אמריקה: מדובר בפרח כהונה מובהק של עידן הנדל״ן, המשפט והפוליטיקה השמרנית. ככזה, גם ניתאי היה רודף שמלות, ונישא לבסוף לשלוש נשים בהירות (אשתו השנייה גויה, ועל השלישית, הנוכחית, זכור האפיפיור יוחנן פאולוס השני שאמר שהיא נראית ממש פולניה, כלומר נוצריה).
ברבות הימים הפך נתניהו לראש הממשלה הצעיר ביותר של מדינת ישראל חובבת הזקנים, אך בדבר אחד הוא שונה מממדני באופן בולט מאוד. הוא לא רק בנה קמפיין של סולידריות בין חלקים בחברה - את זה עשה כבר אובמה בצורה מרשימה לפני כמעט עשרים שנה - אלא ממש רקד ושר, באופן ממשי לגמרי, כל הדרך אל הקלפי. קו השבר הזה, של הגבריות העליזה, הוא שנפער בצורה שכמעט קשה ליישב אותה בישראל ופלסטין מוכות הצער של החודשים הארוכים האחרונים, המזוהות עם נתניהו: בין זה העומד ״חזק מול החמאס״ בשנות ה-90, ובין זה שרואה בחמאס נכס אסטרטגי בעשור השני של המילניום החדש.
לא בכדי נהוג היה להתייחס להומואים כאל "עליזים", גייז באנגלית. הגבריות, כבר למן המקרא אך בוודאי מאז התגבשות הגבר הרומנטי של העידן הפרוטסטנטי, עשויה שליטה, ולכן גם רצינות. עליה ״להילחם בטרור״. אך בשנים האחרונות עליצות פחות מזוהה עם הצד השמאלי בפוליטיקה, הצד שנתניהו עצמו כינה נכונה ״חמוץ״, זה שנגיד עליו שיש לו ״ראייה ביקורתית״. מדובר באליטה המתגוננת שהפופוליטיסטים דווקא, הבדחנים, עושים לה את המוות. בשנים האחרונות הנטייה הווקיסטית בשמאל הפכה אותו לחד גוני והזעקות החלולות שלו (באין מי שיקשיב) על האלימות הג'נוסידלית של ישראל רצצו את רוחו שגם ככה הפכה שפופה בעידן הטיקטוק.
בעבר היה השמאל מזוהה גם עם שמחה, אותה "שמחת עניים" של שמואל הנגיד ונתן אלתרמן, אבל את העליזות של ממדאני יש אולי לדרוש לא רק עם העידן המקליל שלנו, האוסר בתכלית האיסור על כל סוג של חפרנות, אלא גם עם המזרח, שכידוע במחוזותינו, אמור להיות זה שיש לו שמחת חיים. צריך אולי להזיכר שאין בין קלילות לבין שמחה דבר, ואולי זה מה שמאפיין את הדור הנוכחי: עולץ אולי, אך גם שמרני ופחדן.
לאט לאט החל נתניהו לחייך, לצחוק ולהשתעשע. המזרחים הוציאו מביבי רוך, אבהיות, ואפילו עדינות (אהבה)
בספרי האחרון הצעתי שהקריירה הפוליטית של נתניהו הלכה ונהייתה מזוהה עם השנים עם המזרחים בישראל (אבישי בן חיים ראה בנתניהו אחד ממנהיגי ישראל השנייה). זכור ניתאי ההוא, חמור סבר, מי שניכר שעומד במבחנו של האב בנציון ושל הציונות כולה, הנאבקת בערבים הנתעבים. המרירות המשפחתית (של האב שהאקדמיה הממסדית דחתה) הייתה ניכרת גם בהופעותיו יותר מאוחר כראש ממשלה: רובוטי, מחושב, נוטר לאליטה (גם זו הביטחונית), וכמובן: לוחם בטרור. אבל לאט לאט החל נתניהו לחייך, לצחוק ולהשתעשע, אפילו בראיונות עם יונית לוי, בימים שעוד העניק אותם. השיא היה אולי בחבירתו לעדן בן זקן ב-2020 בדואט בלתי נשכח, עיבוד ל״יש בי אהבה״ לאריק איינשטיין. המזרחים הוציאו מביבי רוך, אבהיות, ואפילו עדינות (אהבה).
הגבריות הישראלית מלאה בגברים רציניים, שהמובהק בהם הוא אולי יריבו בני גנץ, הרמטכ״ל כחול העיניים בעל פני היגון, דמות דון קישוטית מנותקת ונישאת על חבלי האידיאליות הביטוחניסטית החלוצית האשכנזית ההיא, שישראל הפסטיבלית של הליכוד פעלה לפירוזה. אך לא צריך להיתלות באילנות גבוהים כמו גנץ כדי לשים לב שבישראל אין אובמה וממדאני, אך גם לא קלינטון. מדינה קטנה מוקפת אויבים כנראה איננה מאפשרת את החן והשרמנטיות של אלה, וזאת בניגוד מובהק לאתוס הגבריות היהודי שכולו מחמדים וממתקים (ושנולד, כפי שלמדנו לאחרונה מפרשת השבוע, מתוך מצב קרנבלי של צחוק, של איש ואישה ישישים מלאים זימה שהביאו את יצחק אבינו, אבינו הצוחק, בגיל מופלג). מכאן התקווה ב״בשורה המתוקה״ כפי שבן חיים מכנה אותה, בשורה שעד 7 באוקטובר אכן זימנה מהפך, גם אם זהיר (זכרו כיצד משה כחלון, המועמד הטבעי לגבריות אשכנזית שרמנטית, נעלם כלא היה).
אשכנזים בוכים כשהם הורגים ערבים ומזרחים בוכים על שום שהם בכיינים. כמו הצחוק, גם הבכי מלמד על שבירת גבולות ולכן גם הוא מזוהה עם נשיות
אנחנו הישראלים, פוחדים מממדאני כמו מאש: היותינו מזרחים ומזרחיות, כולנו, גם נשיא בית המשפט העליון שלנו, בעל השיער המקורזל. הלשון המבודחת איננה באה לטשטש כאן את המתח בין שתי פרדיגמות תרבותיות שהושרשו מזה שנים עם כינונה של הישראליות: ״יורים ובוכים״ מחד, האתוס שישראל נדונה למלחמה לעולם לא מבחירה, ולכן היא שומרת על צביון מוסרי מיוסר על שהערבים אילצו אותה להרוג (כך גולדה), ו״אכלו לי שתו לי״, לפיו המזרחים, כמו ילדים מפונקים, בוכים על אפלייה שעה שכולנו, כל היהודים, סבלנו והקרבנו. אשכנזים בוכים כשהם הורגים ערבים ומזרחים בוכים על שום שהם בכיינים. כמו הצחוק, גם הבכי מלמד על שבירת גבולות ולכן גם הוא מזוהה עם נשיות. אלא שהמתח בין שתי הפרדיגמות מלמד על בכי ונשיאה באחריות: הבכי המזרחי, מוצדק לפי כל מחקר רציני, ממשיך להיות מוכחש בישראל עד ימינו אנו, בעוד שהבכי האשכנזי מלמד בעצמו על הכחשה של קורבנות הציונות הישירים, הפלסטינים, שגופותיהם המרוטשות נותרו טרף לכלבים וחתולים.
האתוס המזרחי, זה שהיה התקווה לשמחה, הפך עם 7 באוקטובר לפסטיבל של אלימות. הפרדיגמה של יורים ובוכים הפכה למציאות עיוועים שבה יורים וצוהלים. כבתמונת מראה לשלום הטראמפיסטי, זה שנעשה בעצם בלי זולת, שלום במעמד צד אחד, גם משהו בשמחה נעקר, והיא הפכה לציניות. ועם זאת, אין כאן גזירת גורל. לא יאוחר היום שישראל תוכל גם ליצר מזרחית או פלסטינית כריזמטיים שיוכלו להובילה. בעבור העליזות הזאת, החברה הישראלית תהיה חייבת להפסיק להכחיש את הבכי.
ד״ר חנה (עמרי) בן יהודה היא חוקרת ספריות היהודים. ספרה "פוליטיקה ומעשה קסמים: תיקי בנימין נתניהו" יצא לאור לפני חודשיים (הוצאת מקלט), וספרה (בשיתוף דותן הלוי) "עזה: מקום ודימוי במרחב הישראלי" יצא לפני שנתיים (הוצאת גמא)
