פוליטיקאים ממנים. זה חלק מהכוח שניתן להם. הם בוחרים שופטים, רמטכ״לים, מפכ״לים, מנכ״לים, מתוך תקווה שהם יקדמו מדיניות מסוימת או לפחות לא יפריעו לה. כמעט תמיד יש ציפייה סמויה, לפעמים גם גלויה, שהמינוי יתגמל נאמנות ולא רק כישרון.
אבל לפעמים, דווקא מתוך המינוי הזה צומחת אי צייתנות. לא כמרד. לא כהתרסה. אלא כתוצאה של תהליך עמוק יותר, כמעט בלתי נראה. זה קורה כשמי שמונה מתחבר לתפקיד ולמוסד עד כדי כך שהוא מפסיק לפעול מתוך מחויבות אישית ומתחיל לפעול מתוך מחויבות ציבורית. זה הרגע שבו נכנס לפעולה "אפקט גרינהאוס".
האפקט הזה, שזכה לשם מעולם העיתונות האמריקאית, מתאר תופעה שקרתה שוב ושוב בבית המשפט העליון של ארצות הברית. שופטים שמרנים, שמונו על ידי נשיאים רפובליקנים מתוך תקווה שיתמכו באג'נדה שמרנית, הפתיעו כעבור שנים כשהצביעו דווקא בעד חירויות פרט, שוויון זכויות או בלימת סמכויות הממשלה. הם לא שינו בהכרח את השקפת עולמם - הם פשוט הפכו להיות שופטים.
הראשונה שתיארה את התופעה הזו באופן שיטתי הייתה לינדה גרינהאוס, הכתבת המשפטית של הניו יורק טיימס. היא הבחינה שבמקרים רבים, ככל שהמועמד היה בכיר ומוערך יותר כבר בעת המינוי - כך הסיכוי שיאמץ לעצמו תפיסה מוסדית, עצמאית ושיפוטית היה גבוה יותר. הם כבר לא ראו עצמם כנציגים של הנשיא שמינה אותם - אלא כחלק ממערכת שעליה הם מופקדים.
נשיא ארה״ב דונלד טראמפ למד את זה בדרך הקשה. הוא מינה שלושה שופטים לעליון – ניל גורסץ׳, ברט קוואנו ואיימי קוני בארט – בציפייה שיאמצו קו שמרני מובהק. אלא שלאורך כהונתם, חלק מהם הצביעו בניגוד לציפיותיו, כולל במקרים קריטיים כמו אשרור תוצאות הבחירות או תמיכה בזכויות להט״ב. טראמפ הגיב בכעס, צייץ נגד בית המשפט, טען שהשופטים לא אוהבים אותו צייץ "Do you get the impression that the Supreme Court doesn’t like me?" ותקף את ההחלטות. אבל הוא טעה בזיהוי. הם לא בגדו בו. הם פשוט פעלו כפי ששופט אמור לפעול - לפי מה שנראה לו צודק, סביר ונכון משפטית.
לא שונא, מחויב
מה שקרה שם הוא בדיוק אפקט גרינהאוס: שופט שמונה מתוך מחשבה שיפעל לפי הקו של הנשיא, מתייצב דווקא מולו, לא כי הוא שונא אותו, אלא כי הוא מחויב למערכת שהוא שייך אליה.
גם בישראל זה קורה, אבל לא מספיק. בשנים האחרונות ראינו מינויי בכירים שלא הלכו לפי המסלול הרגיל. המפכ"ל הנוכחי היה תת ניצב בלבד כשהממשלה הנוכחית נכנסה לתפקידה, וגם המועמד הנוכחי לראש השב"כ מגיע מחוץ לארגון. שני המינויים הללו בלטו בעובדה שהם דילגו על מועמדים בכירים מהם. לא בטוח שמדובר באנשי מקצוע פחות טובים - אבל ברור שהקידום שלהם חרג מהמקובל.
אבל יש מינוי אחד שהתנהל אחרת. דווקא במקום הכי רגיש. דווקא בתפקיד שהכי קשה בו לשמור על עצמאות. הרמטכ"ל אייל זמיר לא קפץ על התפקיד. הוא הגיע אליו בתום מסלול ארוך אחרי שהיה אלוף פיקוד, סגן רמטכ"ל, ומנכ"ל משרד הביטחון. זה לא מינוי מפתיע, לא דילוג ולא הטבה. זה מינוי מתבקש וטבעי. וכשהתחושה הזו יושבת נכון - אפקט גרינהאוס מתחיל לעבוד.
הציפייה הציבורית, אולי גם הממשלתית, הייתה שהרמטכ"ל החדש יהיה ממושמע. שלא יפריע להעברת חוק הגיוס החדש. שלא יתנגד. אולי אפילו שידברר את המהלך. אך חודש בלבד אחרי שנכנס לתפקיד, זמיר מורה לצה"ל להתארגן לגיוס של 24,000 חרדים צעירים בגיל לוחמה - בדיוק מה שצה"ל צריך. מדובר במהלך חד וברור, שהמחיש שהרמטכ״ל לא מתכוון להמתין. הוא לא נבחר כדי לחכות. הוא נבחר כדי לפקד.
מינוי מקצועי באמת לא יבטיח שליטה פוליטית. להפך. הוא יבטיח בדיוק את מה שצריך – שיקול דעת, ממלכתיות, מחויבות לחוק, ולעיתים גם עמידה על עקרונות
כשהגיעו לחצים לקראת כניסה קרקעית מלאה לעזה, שכללה רעיונות כמו תפיסת שטחים והעברת אוכלוסייה אזרחית, זמיר לא יצא לתקשורת, אבל בכל דיון בקבינט אמר את דעתו. באופן ברור. בעקביות. הוא הסביר למה לדעתו המהלך שגוי, למה הוא לא ישרת את מטרות המלחמה, ולמה הוא מסכן את חיי החטופים.
לא כל מה שאמר התקבל. גם לא צריך. אבל הנוכחות שלו כקול מקצועי, רציני ושקול, הייתה ברורה. ולא פחות חשוב היא הייתה מתועדת. בפורומים שבהם כל מילה נרשמת. וזו בדיוק הנקודה: מינוי מקצועי באמת לא יבטיח שליטה פוליטית. להפך. הוא יבטיח בדיוק את מה שצריך – שיקול דעת, ממלכתיות, מחויבות לחוק, ולעיתים גם עמידה על עקרונות.
זמיר לא מחפש עימות תקשורתי אבל גם לא מתבטל. הוא פועל לפי החוק, ממלא את הנחיות הקבינט, אבל מביע את עמדתו. לא כדי לשכנע את הציבור, אלא כדי לשמור על הצבא. כי זה התפקיד שלו.
וכשאתה רואה את זה, אתה מבין שאפקט גרינהאוס פועל לא רק בבית המשפט העליון. הוא פועל גם בצה״ל. הוא פועל בכל מקום שבו ממנים את האדם הנכון - לא בגלל נאמנות, אלא בגלל התאמה. הוא פועל כשאדם מבין שתפקידו לשרת את המוסד, לא את הממנה.
ראם עמינחצילום: ירון ברנרזה לא איום על המשילות. זה מה שמייצר משילות אחראית.
ולכן, דווקא עכשיו, כשהמערכת הפוליטית כולה רועדת, חשוב לזכור שגם בתוך המבנים האלה יש עדיין אנשים שלא שוכחים בשביל מה מינו אותם, ואסור שהם יעזבו אותה. או במילים אחרות: כשאתה ממנה את האדם הנכון - אתה לא מקבל נאמנות, אתה מקבל אחריות.
תא"ל (מיל') ראם עמינח, לשעבר ראש המערך הכלכלי של צה"ל וראש אגף תקציבים במשרד הביטחון, וכיום דירקטור במכון למחקרי ביטחון (INSS)
