שלושה מקרי ירי לעבר בתי כנסת בטורונטו. מטען חבלה שהתפוצץ בליאז'. ניסיון פיגוע בבית כנסת בדטרויט, פיצוצים ברוטרדם ובאמסטרדם. כל אלו, אינם רצף אירועים המתפרסים על פני עשור, אלא יבול הדמים של השבוע החולף בלבד. וזו רק התמונה הגלויה. מתחת לפני השטח מתפשטת מגפה של השתקה. יהודים רבים מותקפים, מוטרדים ומאוימים, ובוחרים שלא לדווח מתוך פחד או חוסר אמון במערכות אכיפת החוק המקומיות. אם התמונה המוכרת לנו היא מחרידה, המציאות בשטח חמורה שבעתיים.
ההסלמה האלימה הזו איננה צירוף מקרים. המלחמה הרב-זירתית שישראל מנהלת כעת מול איראן, חיזבאללה וחמאס, משמשת כתירוץ שקוף ונוח להתפרצות אנטישמית גלובלית. גורמים קיצוניים, הניזונים מהסתה פרועה בתקשורת הבינלאומית וברשתות, מתרגמים את השנאה לישראל לאלימות פיזית נגד יהודים באשר הם.
אך כאן נחשף האבסורד המוסרי והאסטרטגי הגדול של תקופתנו. מדינת ישראל מנהלת כעת מלחמה היסטורית שמגינה לא רק על אזרחיה, אלא על העולם החופשי כולו. אנו ניצבים מול ראש הנחש, ציר הרשע האיראני שמבקש לדרדר את האנושות לתהום של פונדמנטליזם, טרור ואנטישמיות. ממשלות המערב, ואף לא מעט ממשלות במדינות ערב, מבינות היטב כי ניצחונה של ישראל הוא תעודת הביטוח שלהן. אנו הלוחמים שניצבים בחזית, בולמים את ההתפשטות האסלאמיסטית וסופגים את האש עבורן.
במשך חודשים ארוכים התמלאו רחובות בערי המערב בהפגנות ענק. אלפים יצאו לרחובות כדי להאשים את ישראל ב"ג׳נוסייד". הם טענו שהם נאבקים למען זכויות אדם, למען צדק אוניברסלי, למען מוסר. אך כאשר המשטר האיראני דיכא באלימות את אזרחיו שלו, כאשר אלפים נהרגו במחאות ברחובות איראן, הרחובות במערב נותרו שקטים להפליא.
לא ראינו צעדות למען אזרחי איראן
לא ראינו הפגנות ענק נגד המשטר בטהרן, לא ראינו צעדות למען אזרחי איראן. לא שמענו קריאות סיסמה על זכויות אדם. והשאלה המתבקשת היא פשוטה: מדוע כאשר ישראל מגינה על עצמה הרחובות מתמלאים? וכאשר משטר קיצוני מדכא את עמו הרחובות שותקים? התשובה הכואבת מוכרת היטב להיסטוריה היהודית. לעיתים קרובות מדי, מה שמוצג כביקורת על ישראל מתגלה בסופו של דבר כמשהו עתיק בהרבה: אנטישמיות.
בזמן שמדינות נהנות מפירות הגבורה הישראלית שתרחיק מהן את הטרור, הן מפקירות את החזית הפנימית שלהן. אי אפשר לאחל בשקט לחיסול הטרור במזרח התיכון, ולהעלים עין כשהוא מרים את ראשו ומפוצץ מטענים בלב אירופה וצפון אמריקה
בזמן שמדינות נהנות מפירות הגבורה הישראלית שתרחיק מהן את הטרור, הן מפקירות את החזית הפנימית שלהן. אי אפשר לאחל בשקט לחיסול הטרור במזרח התיכון, ולהעלים עין כשהוא מרים את ראשו ומפוצץ מטענים בלב אירופה וצפון אמריקה. החובה לספק הגנה טבעית, מלאה ובלתי מתפשרת לכל יהודי ומוסד יהודי אינה "טובה" שאנו מבקשים, היא דרישת סף מכל מדינה ריבונית. מי שכושל בהגנה על יהודים היום, ימצא את הטרור מתדפק על דלתם של כלל אזרחיו מחר.
אלו הם ימים היסטוריים, הרי גורל, שייכתבו ויילמדו במשך דורות. בעת הזאת, תגובתנו אינה יכולה להסתכם בהרכנת ראש. זהו הזמן לשאגת אריה יהודית. ההסתדרות הציונית העולמית עומדת בחזית המאבק באנטישמיות מתוך מחויבות עמוקה לעוצמתו של העם היהודי ולהמשכיותו. אנו מבינים שהניצחון במערכה הזו לא יוכרע רק בשדה הקרב הצבאי, אלא גם בעמידתן האיתנה, הגאה והבלתי מתפשרת של הקהילות היהודיות ברחבי העולם. זוהי העת של כולנו להתאחד כעם אחד ולחזק את הזהות שלנו.
יעקב חגואלצילום: יריב כץישראל הייתה ותישאר הבית הלאומי של כל יהודי. ביתם של מיליוני אזרחיה ושל כל יהודי בעולם: של מי שחי כאן, של מי שעוד יעלה, וגם של מי שלעולם לא יעלה.
בימים אלה נכתבת היסטוריה. ימים שבהם העולם כולו נבחן - לא רק בשדה הקרב, אלא גם במבחן מוסרי פשוט: האם הוא מוכן להגן על אזרחיו היהודים כפי שהוא מצפה שישראל תגן על עצמה. וכמו ברגעים רבים בתולדות עמנו, דווקא בשעות הקשות נשמעת שאגת הארי. זו אינה שאגה של פחד, זו שאגה של עם שיודע להילחם על קיומו, ושמסרב, פעם נוספת, להיעלם מן ההיסטוריה.
הכותב הוא יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית
