אנחנו צריכים לבקש סליחה שנרצחנו. אנחנו צריכים לקחת אחריות על זה שנחטפנו. אנחנו צריכים "לעשות חשבון נפש", בזמן שהם ממשיכים לחגוג, להאשים, ולשקר. הממשלה הנוכחית, ממשלת השבעה באוקטובר, כבר לא מנסה אפילו להסתיר. אין גבול לחוצפה, אין תחתית לתהום. בכל פעם שנדמה שמכאן אפילו להם כבר אין לאן לרדת, הם ממשיכים. הם שולפים את המקדח וממשיכים לחפור.
האויב פרץ את הגדרות, הרג, שרף, חטף, והממשלה? ונבחרי הציבור פרצו את גבולות הבושה, המוסר והצדק. במקום להרכין ראש, לקחת אחריות, להחזיר את החטופים ולהתפטר, ממשיכים! שמעתי את ראש ממשלה אומר "לא העירו אותי". ושר אחר אומר "למנהיגים יש ימים פחות טובים". שמעתי נבחרי ציבור מדברים על כמה "הציבור נכשל", וכמה זה "כישלון של כולם". לא, זה לא הכישלון של כולם, זה הכישלון שלכם, אתם אחראים על הביטחון שלנו.
בזמן שהמילואימניקים קורסים תחת הנטל, הם עושים הכל בשביל להכביד עליהם עוד יותר. בזמן שחברים שלי נמקים במנהרות בגלל היוהרה וחוסר המקצועיות שלהם - הם עושים הכל כדי לטרפד עסקאות שיוציאו אותם משם
הם רצים לפטר את היועצת המשפטית, כי לא נעים להם שהחוק מפריע. הם ממנים עוד מקורבים, כי הם חושבים שהמדינה היא סניף של הליכוד. הם ממשיכים להסית, נגד התקשורת, נגד מערכת המשפט, נגד האזרחים, נגד משפחות החטופים.
בזמן שהמילואימניקים קורסים תחת הנטל, הם עושים הכל בשביל להכביד עליהם עוד יותר. בזמן שחברים שלי נמקים במנהרות בגלל היוהרה וחוסר המקצועיות שלהם - הם עושים הכל כדי לטרפד עסקאות שיוציאו אותם משם. בימים שבהם המשימה הלאומית היא אחת: החזרת האמון של הציבור במוסדות המדינה, הממשלה הזו עושה בדיוק את ההפך. היא מפלגת. היא מסיתה. היא משסעת. היא משניאה.
לא שמאל ולא ימין
לא צריך להיות שמאל או ימין כדי להבין שמשהו רקוב פה. צריך פשוט להיות אדם, ולראות שמי שאחראי לאסון, עושה הכול כדי שלא נבין שהוא האחראי. עצם זה שלא הוקמה ועדת חקירה ממלכתית ולא עלתה הצעה להקמה של כל ועדת חקירה אחרת רק מראה שאין כל רצון לבדוק, להפיק לקחים ולקחת אחריות. המלחמה על הנרטיב בו או שהשביעי לעשירי לא היה כזה אסון אבל טוב שהוא קרה כי "תראו כמה כיף פה עכשיו" זו יריקה בפרצופם של האנשים שנשחטו במיטות שלהם כי הממשלה מימנה את החמאס כי חשבה שזה יביא שקט.
הניסיון לפטר את היועצת המשפטית לממשלה הוא לא סיפור נקודתי - זה חלק ממערכה כוללת. מערכה שמטרתה ברורה: לטשטש, להסיט, ולזרוע חול בעיניים של הציבור כדי שלא יראה את הפשעים, את ההפקרות, ואת המחדל.
אבל אנחנו רואים. אנחנו כבר לא קונים את הספינים. אנחנו לא מוכנים להיות גם הקורבן וגם האשם. הגיע הזמן לדבר על רפורמה, אמיתית. לא זו שנכתבה בחדרי חדרים והובאה פתאום לאחר יד, אלא רפורמה שתסדיר את יחסי הכוחות בין שלוש הרשויות.
יונתן שמריזצילום: יאיר שגיא אנחנו זקוקים לחוק יסוד: חקיקה. חוק שישמור על איזונים ובלמים. חוק שייתן יציבות חוקתית, שיגן על הדמוקרטיה וימנע מהשלטון לנצל את הכוח שלו לרעה. כי כן, צריך לתקן, אבל לתקן זה לא לשבור. לתקן זה לא לבזוז. לתקן זה לא לנצל אסון לאומי כדי לבצע הפיכה שלטונית. לתקן זה לבנות מחדש.
ואנחנו, אתם ואני, אנחנו לא ניתן לזה לקרות. כי אם אין לנו מדינה שאנחנו יכולים להאמין בה, אז בשביל מה כל זה? אם אין מוסדות שאפשר לבטוח בהם, מה נשאר? אתמול זה את החטופים, היום זה היועמ"שית. מחר זה צה"ל. אחר-כך זה בית המשפט, והעיתונות, והחינוך, והמשפחה שלך.
תחזירו את החטופים, תסיימו את המלחמה ולכו הביתה.
יונתן שמריז, מייסד תנועת "קומו!". אחיו, אלון, נחטף ונהרג
