סאמי אבו שחאדה אינו פוליטיקאי שמנסה להתחבב על הקונצנזוס היהודי. להפך. הוא מחזיק בעמדות לאומיות פלסטיניות חדות, לעיתים מתריסות, ובחלקן כאלה שמעוררות התנגדות עמוקה בקרב רוב הציבור היהודי.
סאמי אבו שחאדה
(צילום: דוברות הרשימה המשותפת)
הוא מזוהה ומוביל את תפיסת בל"ד של "מדינת כל אזרחיה", מתנגד להגדרתה הנוכחית של ישראל כמדינה יהודית, מותח ביקורת חריפה על הציונות, הכיבוש ומדיניות ישראל כלפי הפלסטינים, ומבקש שוויון אזרחי ולאומי עמוק יותר לאזרחים הערבים. בעבר התבטא גם בזכות שינוי חוק השבות וסמלי המדינה.
אלה אינן עמדות מרכז. הן רחוקות מן הקונצנזוס היהודי, ולעיתים הן מקוממות אותו. אבל כאן בדיוק מתחיל המבחן הדמוקרטי.
השאלה איננה אם אנחנו מסכימים עם סאמי אבו שחאדה. השאלה היא האם עמדה פוליטית הופכת לבלתי לגיטימית רק מפני שהיא מערערת על תפיסת העולם של הרוב.
בית המשפט העליון כבר נדרש לסוגיה הזאת. בשנת 2022, לאחר שוועדת הבחירות פסלה את בל"ד, הפך בית המשפט את ההחלטה. במסגרת הדיון נבחנו גם התבטאויות של אבו שחאדה בנוגע ל"מדינת כל אזרחיה", חוק השבות, הדגל וההמנון וכן התבטאויות חריפות נגד צה"ל. בית המשפט לא העניק הכשר ערכי לדברים ולא קבע שהם ראויים. הוא קבע דבר אחר וחשוב: פסילת רשימה או מועמד מחייבת עמידה ברף ראייתי ומשפטי מחמיר, והתשתית שהוצגה אז לא הגיעה לרף הנדרש.
וזוהי הבחנה יסודית: עמדה מקוממת אינה בהכרח עמדה אסורה. עמדה רדיקלית אינה בהכרח עמדה בלתי חוקית.
מה מותר ללאומיות יהודית?
כאן ראוי להפנות את המבט גם אל הצד השני של השיח הישראלי. במערכת הפוליטית הישראלית נשמעות עמדות לאומיות יהודיות חריפות מאוד: תמיכה בסיפוח שטחים, התנגדות להקמת מדינה פלסטינית, קריאות להרחבת ההתיישבות היהודית, תפיסות המבקשות לחזק את אופייה היהודי של המדינה ואף הצעות לשינויים מרחיקי לכת במעמדם של הפלסטינים או ביחסי יהודים וערבים.
חלק מהעמדות הללו מעוררות התנגדות עמוקה בציבור הערבי ובחלקים אחרים של החברה הישראלית. חלקן נתפסות בעיניהם כאיום ממשי על זכויותיהם, על זהותם ועל עתידם.
ובכל זאת, עצם העובדה שהן לאומיות מאוד, מקוממות או אפילו נתפסות כקיצוניות אינה מוציאה אותן אוטומטית אל מחוץ לזירה הפוליטית. ככל שהן עומדות בגבולות שקובע החוק, הן מתמודדות בשדה הציבורי והפוליטי. אותו עיקרון צריך לפעול גם בכיוון ההפוך.
יש נקודה שאסור לטשטש: המאמר שאבו שחאדה פרסם ב- 8 באוקטובר 2023, יממה לאחר מתקפת חמאס. המאמר עורר מחלוקת קשה, ובצדק הוא עומד כיום במרכז דיון משפטי וציבורי. אבו שחאדה עצמו אמר לאחרונה כי אילו ידע בעת הכתיבה את מלוא ממדי הזוועות שבוצעו ב-7 באוקטובר, לא היה מפרסם את הדברים כפי שפורסמו
אם פוליטיקאי יהודי רשאי להציע חזון לאומי יהודי מובהק למדינה, גם כאשר אזרחים ערבים מתנגדים לו בכל מאודם, פוליטיקאי ערבי פלסטיני רשאי להציע חזון אזרחי ולאומי אחר, גם כאשר הרוב היהודי דוחה אותו.
אין פירוש הדבר ששני החזונות זהים, ואין צורך להסכים עם אף אחד מהם. המשמעות היא שהמבחן ללגיטימיות בדמוקרטיה אינו יכול להיות מידת התאמתה של עמדה פוליטית לנרטיב של קבוצת הרוב. חופש פוליטי שאינו מאפשר למיעוט לערער על תפיסות היסוד של הרוב הוא חופש מוגבל מאוד.
8 באוקטובר הוא מקרה שצריך לבחון בנפרד
ויש נקודה שאסור לטשטש: המאמר שאבו שחאדה פרסם ב- 8 באוקטובר 2023, יממה לאחר מתקפת חמאס. המאמר עורר מחלוקת קשה, ובצדק הוא עומד כיום במרכז דיון משפטי וציבורי. אבו שחאדה עצמו אמר לאחרונה כי אילו ידע בעת הכתיבה את מלוא ממדי הזוועות שבוצעו ב-7 באוקטובר, לא היה מפרסם את הדברים כפי שפורסמו.
השאלה האם הדברים שנכתבו שם חצו גם את הרף המשפטי הקבוע בסעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת - ובפרט האיסור הנוגע לתמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או ארגון טרור נגד מדינת ישראל - היא שאלה משפטית קונקרטית. ועדת הבחירות החליטה בספטמבר 2026 לפסול את מועמדותו, לאחר שהיועצת המשפטית לממשלה הציגה עמדה שלפיה יש במאמר ובחומרים נוספים תשתית משמעותית לבחינת הפסילה. הסוגיה אמורה להגיע להכרעת בית המשפט העליון.
לכן אין צורך להקל ראש במאמר הזה, וגם אין צורך להכריע את שאלת חוקיותו באמצעות מאמר דעה. לכך יש בית משפט.
אבל בדיוק משום כך אסור להפוך את 8 באוקטובר למכשיר שבאמצעותו מטשטשים את ההבחנה בין אותה התבטאות מסוימת לבין מכלול השקפת עולמו של אבו שחאדה.
ומה לגבי עצם הלגיטימיות של המפלגות הערביות?
הדיון בסאמי אבו שחאדה אינו מתקיים בחלל ריק. במשך השנים נעשו שוב ושוב ניסיונות לפסול מפלגות ומועמדים ערבים מהתמודדות לכנסת. בל"ד, רע"ם, תע"ל ומועמדים ערבים שונים נפסלו בהחלטות של ועדת הבחירות, ובמקרים רבים בית המשפט העליון הפך את ההחלטות ואפשר להם להתמודד.
אין בכך כדי לומר שכל בקשת פסילה נובעת מעצם היותה של המפלגה ערבית, או שאין מקום לבחון התבטאות שחוצה לכאורה את גבולות החוק. אבל הצטברות המקרים מחייבת אותנו לשאול האם בחלק מהשיח הפוליטי הישראלי נוצר מבחן לגיטימיות מיוחד לפוליטיקה הערבית: לא רק האם היא פועלת כחוק, אלא האם עמדותיה הלאומיות מקובלות דיין על הרוב היהודי.
וכאן טמונה סכנה של "אזרחות פוליטית על תנאי": האזרח הערבי רשאי לבחור ולהיבחר, אבל רק כל עוד הנציגים שבהם הוא בוחר אינם חורגים יותר מדי מגבולות הקונצנזוס של הרוב. הוא מוזמן להשתתף במשחק הדמוקרטי, אבל הזהות הלאומית והחזון הפוליטי שהוא מביא איתו עלולים להפוך שוב ושוב לעילה להטלת ספק בעצם הלגיטימיות של השתתפותו.
בדמוקרטיה, מפלגה אינה אמורה להיות לגיטימית משום שהיא יהודית או ערבית, ציונית או לא ציונית. היא אמורה להיות לגיטימית כל עוד היא פועלת בתוך גבולות החוק. ואם נחיל על מפלגות ערביות מבחן נוסף - מבחן של התאמה לנרטיב הלאומי של הרוב - הרי שהשוויון בקלפי נשאר פורמלי בלבד.
האם ערבי חייב להיות ציוני כדי להיות לגיטימי?
השאלה הרחבה יותר מטרידה הרבה יותר. מה בדיוק אנחנו דורשים מפוליטיקאי ערבי כדי להכיר בו כלגיטימי?
האם עליו לקבל את הנרטיב הציוני? האם עליו להסכים לחוק השבות? האם עליו להזדהות עם ההמנון? האם עליו לוותר על הנרטיב הפלסטיני של משפחתו ושל עמו? האם עליו לקבל את הגדרת המדינה כפי שהיא ולא לנסות לשנות אותה באמצעות הכלים הדמוקרטיים?
אם התשובה היא כן, הרי שאנחנו למעשה אומרים לאזרח הערבי: אתה רשאי להשתתף בדמוקרטיה, בתנאי שלא תערער על תפיסת העולם של הרוב. זו אינה שותפות פוליטית שוויונית. זו אזרחות פוליטית על תנאי.
אבו שחאדה מציג תפיסה לאומית פלסטינית ברורה. אפשר לחלוק עליה בחריפות. אפשר להתנגד ל"מדינת כל אזרחיה", להגן על חוק השבות ועל אופייה היהודי של המדינה ולהתווכח עם הנרטיב ההיסטורי שהוא מציג.
אבל הדרך להתמודד עם חזון פוליטי במסגרת החוק היא להעמיד מולו חזון אחר - לא להגדיר מראש את עצם השמעתו כאיום על הדמוקרטיה.
אותו סרגל לשני הצדדים
וזו אולי הסוגיה העקרונית החשובה ביותר. החברה הישראלית צריכה להיזהר מיצירת שני סרגלים של לגיטימיות: סרגל רחב ללאומיות יהודית וסרגל צר בהרבה ללאומיות פלסטינית. כאשר יהודי מבטא עמדה לאומית חריפה, היא עשויה להיות מתוארת כימנית, לאומית, אידאולוגית או קיצונית - אבל עדיין כחלק מהמחלוקת הפוליטית. כאשר ערבי מבטא עמדה לאומית פלסטינית חריפה, קיים לעיתים פיתוי לעבור במהירות מן הוויכוח על תוכן דבריו לשאלה האם עצם נוכחותו בזירה הפוליטית לגיטימית.
דווקא כאן נמדדת דמוקרטיה. אין משמעות לשוויון פוליטי אם הרוב רשאי להחזיק בנרטיב לאומי מלא ואילו המיעוט נדרש לצמצם את זהותו כדי לקבל כרטיס כניסה למועדון הלגיטימיות.
חוסאם אבו בכרכמובן, גם לחופש הפוליטי יש גבולות. החוק קובע אותם: הסתה לגזענות, תמיכה במאבק מזוין ועילות נוספות הקבועות בדין. כאשר עולה טענה שהגבולות האלה נחצו, צריך לבדוק אותה ברצינות ועל בסיס ראיות. אבל אסור להזיז את הגבול בהתאם לזהותו של הדובר.
אפשר להתנגד לסאמי אבו שחאדה. אפשר לכעוס עליו. אפשר לחשוב שחלק מדבריו שגויים, קשים ואפילו פוגעניים. ואפשר במקביל לעמוד על זכותו להחזיק בעמדות לאומיות פלסטיניות ולפעול לשינוי פוליטי בדרכים דמוקרטיות, כל עוד הוא נמצא בגבולות שהחוק מציב. כי בסופו של דבר, המבחן אינו סאמי אבו שחאדה. המבחן הוא שלנו כחברה.
בדמוקרטיה, גבול הלגיטימיות אינו אמור לעבור במקום שבו נגמרת הסבלנות של הרוב. הוא צריך לעבור במקום שבו מתחיל האיסור שקובע החוק - ואותו גבול צריך לחול על יהודים ועל ערבים כאחד.
ד"ר חוסאם אבו-בכר הוא מנכ"ל ארגון אלפנאר ומרצה באקדמיה אונו, פעיל ויזם חברתי
