אומרים שהסנדלר הולך יחף. לפני כמה שנים הזמנתי כיסא משרד מפואר מסין. אני יודע. לא החלטה מבריקה במיוחד. המחיר היה נמוך באופן חשוד, התמונות נראו טוב מדי, והאתר עצמו נראה יותר כמו אקספרס של חצות מאשר עלי אקספרס.
אבל אמרתי לעצמי שהסיכון נמוך. מקסימום אקבל שיעור זול.
להפתעתי, כמה שבועות אחר כך קיבלתי הודעה משמחת. הכיסא נמסר. הבעיה היחידה הייתה שהוא לא נמסר לי. לא קיבלתי כיסא, אפילו לא בורג. פניתי לחברה. הסברתי שלא הגיע דבר.
הם בדקו וחזרו אליי עם תשובה מקצועית ומנומסת: הכיסא נמסר. אם אתה טוען שלא קיבלת אותו, תוכיח.
אמנם לא קיבלתי את הכיסא וגם לא קיבלתי החזר. אבל קיבלתי שני שיעורים בתשלום אחד. כנראה שהסנדלר הזה לא כזה יחף.
תחשבו על זה לרגע. איך בדיוק מוכיחים שלא קיבלת כיסא? לצלם את המשרד בלי כיסא, להחתים את כל הדוורים בשכונה? לבקש תצהיר מהכלבה?
יש דברים שאפשר להוכיח, ויש דברים שלא
למשל, אפשר להוכיח שמישהו ביצע עבירה, אם יש ראיות נגדו. אבל אי אפשר להוכיח שלא ביצעת כל עבירה ספציפית. אפשר להוכיח שטענה נכונה, אבל לא ניתן להוכיח שכל טענה שמישהו המציא עליך אינה נכונה.
לכן בעולם נורמלי, נטל ההוכחה מוטל על מי שמאשים שנעשה משהו, לא על מי שמואשם במעשה כלשהו.
זה אחד הרעיונות הבסיסיים ביותר של משפט וצדק. ושל ההיגיון. ועדיין, ברגע שעוברים לדבר על מחנות, הכללים האלה מתהפכים. פוליטיקאי מאשים, איש ציבור רומז, משפיען מצייץ, חבר כנסת חושף. ופתאום חצי מדינה דורשת מאנשים להוכיח שאין להם אחות.
זה לא משנה אם ה"אחות" היא שחיתות, בגידה, תפירת תיקים, דייפ-סטייט, ארגון פשע, או כל ביטוי אחר שנשמע מצוין בכותרת, אבל מתרסק במפגש הראשון עם ראיות.
עולם הפוך. קודם מאשימים, אחר כך דורשים הוכחות. מהנאשם. חזקת האשמה, עד שהנאשם יוכיח את חפותו.
וכדי לבלבל את הצופים, שלא ישימו לב שהלוגיקה התהפכה, זה בדרך כלל השלב שבו מתחיל משחק הילדים. "אבל מה עם ההיא?", ו"למה לא הוא?", "למה אז לא חקרו?", ו"למה להם מותר?".
בשלב הזה כבר לא מדברים על העובדות. מדברים על קבוצות. במקום לדבר על המקרה מדברים על המחנה הנגדי. במקום להציג ראיות, מפגינים נאמנויות. לנרטיב, לא למדינה.
גן ילדים
הדיון הציבורי בישראל הפך בשנים האחרונות לגן ילדים ענק שבו כל ילד מחזיק קלסר מלא בתלונות על הילדים האחרים, כאילו מדובר ברשימת המתנות שכל אורח הביא לאירוע שלנו.
והמשפט הפופולרי ביותר בגן הוא עדיין אותו משפט ששמענו כשהיינו קטנים: "אבל הוא התחיל". אלא שיש בעיה קטנה. הם התחילו זה לא טיעון – זה תירוץ.
גם כשבגן דחפתי את עידו שהפריע לשיחה בין שני חברים וביני. בתגובה, הוא הוציא את "גרזן העץ" מערוגת הגזר ודפק לי אותו בראש. מאחור. למרות שאני "התחלתי". אולי מאז יש לי בעיות בפוליטיקה?
כשבאו לבקר אותי באשפוז, סיפרו לי שהגננת בכלל לא שאלה מי התחיל. היא רק שאלה אותו "מה עשית?".
הרי גם אם לא הייתי בסדר, זה לא אומר שעידו המרטש חף מפשע. ואם לפני חודשיים ילד אחר עשה משהו דומה, לכאורה, והגננת הגיבה אחרת, זה לא "מוכיח" אכיפה בררנית.
אבל מה שילדים לומדים בגיל שלוש, הפוליטיקאים שלנו כנראה שכחו. ומה הפלא? הם כבר לא נדרשים להסביר למה הם צודקים. מספיק שיצעקו שהצד השני צבוע. הם לא צריכים להוכיח טענות, מספיק לזכור שפעם היה מקרה דומה בצד השני. והם לא צריכים להציג ראיות. מספיק לעשות הקבלה.
מי שצועק במשך שנתיים וחצי שחיתות, בגידה, קונספירציה, צריך לספק ראיות. לא צעקות. ומי שצופה בגן הילדים, צריך לדרוש ראיות מפלילות – לא לדרוש מנאשמים להוכיח שאין ראיות נגדם.
והציבור מוחא כפיים. כי הרי אם גם הם עשו, אז הכל בסדר.
אלא שזה לא עובד ככה. גם אם קיימת אכיפה בררנית, עדיין צריך לבדוק מקרים של הפרת החוק. גם אם מישהו מהצד השני לא נחקר, זה לא פוטר מהחוק את הצד הראשון. וגם אם צד אחד צבוע, זה לא הופך את הצד השני אוטומטית לדובר אמת.
ואם מישהו אחר עשה משהו רע, זה לא מוכיח שאתה לא עשית. זה רק אומר שאם ההאשמות נכונות, יש עכשיו שני צדדים שצריך לחקור.
אבל יש הבדל עצום בין השוואה לבין שקילות, בין דמיון לבין זהות. ויש הבדל עצום בין ביקורת על פעולה של אדם לבין מתקפה אישית על אדם.
לא רק צד אחד
ושלא תטעו, גם המחנה ה"ליברלי" משחק אותו משחק. כשמתנגדים למינוי, תוקפים את האדם, את הכיפה לראשו – במקום לדון במידת ההתאמה לתפקיד. וכשמתנגדים למלחמה, יש יותר מדי מי שמייצר הקבלה בין צבא של מדינה דמוקרטית, גם אם לא מושלם, לבין ארגון טרור רצחני שרוצה להשמיד גם את הצד שלהם – ועל הדרך מוסיף כמה הצהרות אנטי-דמוקרטיות מקוריות משלו. אבל ההקבלה בין המחנות היא, כרגיל, מנגנונית, לא ערכית. מבחינה ערכית, כל צד נשפט בהתאם למעשיו הספציפיים. ומי שמערבב בין השניים עושה בדיוק את מה שאני מנסה להזהיר מפניו – מחליף ראיות בהקבלות שטחיות.
אז מי שצועק במשך שנתיים וחצי שחיתות, בגידה, קונספירציה, צריך לספק ראיות. לא צעקות. ומי שצופה בגן הילדים, צריך לדרוש ראיות מפלילות – לא לדרוש מנאשמים להוכיח שאין ראיות נגדם.
זו לא עמדה פוליטית. וזה לא בעד או נגד הממשלה. זו הדרך שבה עובדת הלוגיקה. או לפחות הזמנת כיסאות.
גיא הוכמןצילום: יובל טבולחברת הכנסת גוטליב הקדישה שעות להאשים את כל שומרי הסף במדינה – בלי לספק ולו ראייה אחת. בוועדה שהיא ביקשה לכנס, במטרה להסביר מדוע המעשה שבגינו הוגש נגדה כתב אישום נעשה במסגרת תפקידה, איך הוא שירת את הציבור, ומדוע לא ניתן היה לפעול בלי החשיפה האסורה – לשום דבר מזה היא לא התייחסה.
ובמשך כמעט שלוש שנים, היא לא השתמשה בכוחה כחברת קואליציה להציג את הראיות המפלילות ולהעמיד את האשמים לדין. סגנון רטורי מעניין – רעשי רקע שמתחפשים לאמת, צדק ופטריוטיות. שנראים לבייס כמו "אומץ", או "מלחמדת צדק". למרות שלרוב מדובר על גרסת המבוגרים ל-"אבל הם התחילו".
אז אם אפשר ללמוד משהו מהכיסא האבוד שלי, זה שכאשר הופכים את נטל ההוכחה, בעלי הכוח נשארים גם עם הכיסא וגם עם הכסף. האזרח נשאר בלי כלום. וזה שיעור בחינם. חבל שנמשיך לשלם עליו מחיר יקר.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
