ישראל עשתה השבוע היסטוריה. המדינה הקטנה הזאת, בראשות נתניהו, עיצבה את המזרח התיכון מחדש. לאחר יותר מחמישה עשורים משטר אסד נפל, חיזבאללה מרוסק, חמאס מבודד, הציר השיעי לא ראה את זה מגיע – אבל הוא קורס.
מלחמת העולם השלישית של העולם המערבי מול האיסלאם הרדיקלי, רוסיה וסין הגיעה לנקודה ארכימדית. מדינות המערב, שחלקן עדיין מצויות בתרדמת חורף תודעתית, סוף־סוף עוברות למצב הובלה בזכות מדינה אחת – ישראל. גרמניה ואוסטריה בוחנות את מצב הפליטים הסורים – בזכותנו. משטר האייתולות רועד – בזכותנו. משטר אסד נפל – בזכותנו.
ובזמן הזה יש עוד אירועים: שבע משפחות נוספו למשפחת השכול, יש מגעים לעסקת חטופים, וצה"ל משמיד את כל התחמושת והנשק שהיו בידי צבא אסד וכובש את החרמון הסורי. ואלה רק חלק מהכותרות של מה שקשור לניהול המדינה והמלחמה.
במקביל מתקיים המשפט של נתניהו. אולי אחד מהאנשים הכי חשובים בעולם כיום. הוא נמצא על דוכן העדים לא כי התיק שלו דחוף. ולא כי זהו "האינטרס הציבורי", כפי שטוענים מי שמבקשים לראות אותו עומד למשפט כמה שיותר ימים ושעות בשבוע. אלא כי זה נתניהו, מנהיג הימין. והמשפט הזה, אפשר למסגר אותו כמשפטי אבל הוא חברתי־פוליטי בראש ובראשונה. זוהי פסגה נוספת במאבק המתמשך של השמאל בימין שנתניהו הוא הסמל שלה מבחינת המחנה הלאומי.
"האינטרס הציבורי" שבא לידי ביטוי במשפט הזה הוא אינטרס של ציבור מסוים שסולד מראש הממשלה והימין. ובשם הסלידה והשנאה לנתניהו כל אינטרס ציבורי אחר נדחק הצידה – כולל המלחמה, כולל החטופים שהם מתיימרים בשמם לחסום כבישים מדי מוצ"ש. כולל משפחות שרק לפני יומיים איבדו את בניהן ולא מקבלות בדל תשומת לב תקשורתית. ובגלל שזה אירוע שיא של מאבק השמאל בימין, גם האינטרסים הלאומיים של המדינה יכולים בשם "האינטרס הציבורי" להידחק לשוליים.
ודווקא המערכות שאמורות להיות ממלכתיות ביחסן למדינה ולאינטרסים הלאומיים כשלו באירוע הזה, כפי שהן מתעקשות להיכשל בכמעט כל הפרשיות האחרונות: בתיקים של פלדשטיין והנגד, שם הופעלו כלים לא מידתיים כמו מניעת מפגש עם עורך דין, מעצר ממושך ועוד; במעצר של נצ"מ אבישי מועלם ורב־גונדר קובי יעקובי; גם באירוע של פצצות התאורה לבית ראש הממשלה נראה ש"האינטרס הציבורי" של אותו ציבור קטן והאינטרס של המערכות הרלוונטיות גם למשפט נתניהו וגם למקרים הנ"ל – אינם עומדים בהלימה עם האינטרסים הלאומיים של המדינה.
אין שום בעיה שנתניהו יעמוד למשפט. אבל למה עכשיו? איך זה שהתמונה של נתניהו על דוכן העדים חשובה יותר מהמלחמה שאנחנו מנהלים?
ובגלל זה התרעומת כלפי עדות נתניהו שנמשכת שלושה ימים בשבוע, שש שעות כל פעם. לא סתם גם מי שאינו מנוי על אוהדיו מרים גבה – כי אין שום בעיה שנתניהו יעמוד למשפט. אבל למה עכשיו? איך זה שהתמונה של נתניהו על דוכן העדים חשובה יותר מהמלחמה שאנחנו מנהלים? שוב מתקבלת התחושה שמי שאינם רוצים בנתניהו מעדיפים אותו על פני המדינה, על פני האינטרסים הלאומיים. מבלי שום סנטימנט לאומי, ללא שום אחריות כלפי המדינה, הם מעמידים את האינטרסים האישיים שלהם לפני האינטרסים של המדינה. אולי כשהם מדברים על ביבי, הם בעצם מדברים על עצמם?
