למרות הסערה שחולל, לא היה בטיל החות'י שנפל באזור נתב"ג משהו חריג. הוא היה עוד פרק במלחמה הנמשכת בשבע חזיתות מזה 17 חודשים, ושימש בבואה לשגרת החיים המצפה לציבור הישראלי לפרק זמן לא מוגדר בעקבות ההחלטה המסתמנת על העמקת המערכה בעזה.
נתניהו דווקא הפגין גישה מורכבת כשטען לגבי האיום מתימן ש"אין זבנג וגמרנו". החות'ים אמנם סופגים מהלומות קשות מידי האמריקאים, אך עדיין ממשיכים בלחימה. וושינגטון לא צפויה לחזור על הניסיונות המרים של מצרים וסעודיה ששקעו בעבר בבוץ התימני (ובעיקר תימנע מנוכחות קרקעית), כך שסביר כי "טפטופים" מתימן יימשכו לאורך כל המערכה בעזה.
כדאי שאת ה"מורכבות" שהפגין נתניהו כלפי החות'ים (ועוד קודם בתיאורו את קטאר), הוא יחיל גם על עזה, שבה אשליות וסיסמאות מחליפות יעדים ריאליים ותוכניות מפוכחות. כבר למעלה משנה וחצי מתחוור כמה קשה לממש "הכרעה" בעזה (ולא ברור כלל מה המשמעות המעשית של המונח), אך נמשכת הצגת "הניצחון המוחלט" כיעד בר־מימוש. כל זאת, בלי להסביר לציבור ש"הכרעה" מחייבת ויתור על החטופים, לחימה מרה בתוך המרחב האורבני ברצועה, וכיבוש מלא של האזור ושהייה בו.
כדאי שאת ה"מורכבות" שהפגין נתניהו כלפי החות'ים, הוא יחיל גם על עזה, שבה אשליות וסיסמאות מחליפות יעדים ריאליים ותוכניות מפוכחות
הטיל מתימן המחיש עוד אמת מורכבת שיש להכיר: למרות ההישגים הצבאיים הדרמטיים, לא הסתיימה הלחימה באף אחת מהזירות. המצב הטוב ביותר הוא בלבנון, שם חיזבאללה הוכה קשות ומתבסס שלטון יציב יחסית, אך ישראל ממשיכה לפעול כל העת. בכל יתר הזירות המצב סבוך או מחמיר: בעזה ייתכן ששיא הלחימה עדיין לפנינו; בסוריה לא ברור מהי האסטרטגיה, כשמיום ליום ישראל נשאבת למאבקים פנימיים ולחיכוך עם טורקיה; ומול איראן, האיום המרכזי שבו נדרש להתמקד, ידי ישראל קשורות נוכח הדיאלוג המפתיע שמקדם טראמפ ועלול להסתיים בעסקה.
רכבת ההרים הישראלית
ההנהגה בישראל החליטה לחיות ברכבת הרים חסרת מעצורים, כאשר המלחמה עצמה הפכה לאסטרטגיה. המערכות מקודמות על ידי אותה ההנהגה שבראה את קונספציית 7 באוקטובר, מציגה את הפעלת הכוח הנצחית כ"לקח מפוכח", ונמנעת מלהסביר לציבור מהם יעדיה (בפרט בעזה), או מהי האסטרטגיה (מונח שמלווה בלגלוג בטענה שהוא משקף "חשיבה של 6 באוקטובר").
רגע לפני שישראל מתבוססת במלחמה ללא מטרות ברורות ובלי קונצנזוס פנימי, כאשר החברה מותשת ואיש לא מסביר שכיבוש עזה ושהייה באזור ישנו את חיי הישראלים לשנים רבות, חייבת להתבצע עצירה אופרטיבית. זו אינה הרמת ידיים, בוודאי שלא הכרזה על קץ המלחמות או כניעה.
העצירה היא צורך קיומי לשם כמה תכליות: תחקיר מעמיק (שממנו מקבלי ההחלטות נמלטים בעקביות), גיבוש תוכנות סדורות (שלא קיימות כיום), וכן ריפוי פנימי בחברה שסועה, שטרם עיבדה את טראומת 7 באוקטובר כראוי, ואשר האמון שלה בהנהגתה פוחת, בעיקר סביב הספק האם היא קוראת טוב יותר את המציאות ואת האויב, וראויה להיות זאת שגם תקדם תיקון היסטורי.
אין שמץ נאיביות בעצירה שכזאת או הבטחה לעתיד קסום, וזאת בניגוד להכרזות הניצחון המוחלט הנשענות על הטיעון שלפיו "אסור לסיים מלחמה כשחמאס על גבולותינו". זו אמירה שמגלמת התנצחות שאין בה דיון מעמיק בנוגע למונח "הכרעה" והאתגרים המגולמים בכיבוש כל עזה, או הסבר מדוע לא מוחל אותו היגיון "מוחלט" על הגרעין האיראני שמציב איום קיומי חריף פי כמה על ישראל.
מלבד הריפוי הפנימי - שיחייב גם עיצוב מחדש של היחסים עם ציבורים שהמלחמה חשפה פער חמור בינם למדינה, ובראשם החרדים, אך גם הערבים - יידרש לגבש תוכניות סדורות בנוגע לעתיד. בראש ובראשונה, איך למקד מאמץ בגרעין האיראני, לצד עוד שלושה תכנונים שגיבושם ומימושם לא מתאפשרים בגלל מלחמות מתמשכות: ההתמודדות עם האיום החות'י באמצעות בידוד תימן מהשפעה איראנית וחיזוק כוחות חלופיים במדינה; גיבוש כללי משחק וחלוקת אזורי השפעה עם טורקיה בזירה הסורית; וכמובן תכנון המלחמה שלא יהיה ממנה מנוס נגד חמאס, ייתכן תוך כיבוש עזה, יעד היסטורי שברור כי ההנהגה הנוכחית נעדרת תכנון ולגיטימציה מבית ומחוץ כדי לממשה.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
