מאז ומעולם בזירה מדינית אפשר למשוך זמן; אפשר להקים ועדות ואפשר גם להמתין לסקרים. בזירה הביטחונית לעומת זאת, כל ואקום מתמלא. אם מדינה לא מגדירה לאן היא הולכת, מישהו אחר יגדיר זאת במקומה. רצועת עזה היא הדוגמה המובהקת ביותר למחיר של מדיניות אי-ההחלטה.
ב-2005 ישראל נסוגה מעזה במסגרת ההתנתקות אך בלי להכריע מה אמור לקום שם. לא שלטון אזרחי חלופי, לא תהליך מדיני, לא מנגנון בינלאומי. השליטה הסתיימה, אך החזון לא הוגדר. בתוך שנתיים השתלט חמאס על הרצועה והוואקום התמלא בקיצוניות.
מאז חיינו בסבבים חוזרים של לחימה: עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן וסבבים נוספים. בכל פעם פגענו קשה בחמאס, בכל פעם הושגה הפסקת אש ובכל פעם חזרנו לאותה נקודה. השקט הזמני החליף אסטרטגיה ארוכת טווח. מעולם לא הוגדרה מטרה מדינית ברורה ליום שאחרי.
בשנים שקדמו ל-7 באוקטובר התקבעה תפיסה מסוכנת: חמאס מורתע, הכסף הקטארי קונה שקט, ואין צורך לעסוק בשורש הבעיה. לא מפני שאין פתרונות אלא מפני שההחלטות כואבות פוליטית.
ואז הגיע 7 באוקטובר
באסון הגדול נרצחו 1,200 ישראלים ביום אחד, רובם אזרחים. כ-250 נחטפו ומאז נהרגו מאות חיילים נוספים בלחימה ואלפי אזרחים וחיילים נפצעו - כ-20,000 פצועים בסך הכול. זו אחת הטראומות הקשות בתולדות המדינה.
ישראל לא הפסידה במערכה צבאית, היא הפסידה בזמן: בזמן שבו נמנעה מהכרעה ואפשרה לאחרים להוביל תהליכים במקומה. הלקח אינו רק לעזה. הוא נכון גם לאיראן ולכל אתגר עתידי
בחודשיים הראשונים לאחר המתקפה העולם עמד לצד ישראל והייתה לגיטימציה רחבה לפעול נגד חמאס. אך במהרה התמיכה נשחקה. לא בגלל עצם הלחימה אלא משום שישראל לא הציגה אופק מדיני. העולם יכול להבין פעולה צבאית, הוא מתקשה להבין מלחמה ללא יעד ברור.
וכאן מגיע המחיר האסטרטגי הכבד ביותר: אובדן הנורמליזציה עם סעודיה. לפני המלחמה הייתה ישראל קרובה להסכם היסטורי עם הממלכה הסעודית בברית אזורית מול איראן, הכרה ערבית רחבה ושינוי מאזן הכוחות במזרח התיכון. אך סעודיה הבהירה שנדרש אופק מדיני לפלסטינים וליום שאחרי בעזה. בהיעדר החלטה ישראלית התהליך נעצר.
לו ההסכם היה נחתם, היום שאחרי בעזה היה עשוי להיראות אחרת: שיקום אזורי בהובלה סעודית ואמירתית, דחיקת חמאס לשוליים, לגיטימציה בינלאומית מתמשכת ומנגנון אזרחי חלופי שאינו נשען על קטאר וטורקיה. במקום זאת אחרים מעצבים את הזירה במקומנו.
מציאות אחרת
גם לאחר 7 באוקטובר הייתה לישראל הזדמנות לעצב מציאות אחרת. אילו כבר בימים הראשונים הייתה מוצגת תוכנית ברורה ליום שאחרי שלטון אזרחי חלופי, מעורבות אזורית ואופק מדיני, סביר שהלחימה הייתה קצרה יותר, הלגיטימציה הבינלאומית הייתה נשמרת זמן רב יותר, והלחץ להשבת החטופים היה מאוחד וחזק יותר.
עדי ברשדסקיצילום: יפעת יוגבאין ודאות בהיסטוריה, אך באסטרטגיה יש הסתברויות. וההסתברות למציאות טובה יותר הייתה גבוהה בהרבה אילו ישראל הייתה מחליטה ולא דוחה.
ישראל לא הפסידה במערכה צבאית, היא הפסידה בזמן: בזמן שבו נמנעה מהכרעה ואפשרה לאחרים להוביל תהליכים במקומה. הלקח אינו רק לעזה. הוא נכון גם לאיראן ולכל אתגר עתידי: מדינה שאינה מגדירה את סיום המערכה תמצא את עצמה חיה במערכה מתמשכת.
במלחמה, יותר מכל, ההחלטה שלא להחליט היא ההחלטה המסוכנת ביותר.
אל"מ במיל׳ עדי ברשדסקי, מנהלת פיתוח עסקי בינ"ל, לשעבר דירקטורית בתע"א, וחברת ועד מנהל בפורום דבורה
