הבוקר נפצע קשה קצין צה"ל בהיתקלות עם מחבלי חמאס ברצועת עזה. שוב ירי, שוב מגע ישיר, ושוב דיווחים שמכונים בלשון כמעט מרגיעה: "הפרות בוטות". אני תוהה כמה זמן נשתמש בתירוץ המכובס הזה "הפרות בוטות" - כי אין פה שום הפרות, ואין פה חריגות. יש מציאות אחת ברורה: חמאס בעזה. נקודה. והוא לא רק שם, הוא מתחזק.
לפני חודשים הציג ראש הממשלה את עקרונות סיום המלחמה. מסמך חגיגי, עם סעיפים מסודרים והבטחות חד משמעיות: פירוק חמאס מנשקו, השבת כלל החטופים, חיים וחללים, פירוז הרצועה, שליטה ביטחונית ישראלית ומניעת כל תהליך שיביא לשיקום הטרור. צריך לומר ביושר: החזרת החטופים החללים היא הישג קשה וכואב, ומגיע עליה קרדיט. בלי ציניות. אבל כאן בערך זה נגמר.
בשבועות האחרונים אנחנו רואים רצף של היתקלויות עם מחבלי חמאס. לא "אירועים נקודתיים", לא "שאריות טרור", אלא פעילות עקבית של ארגון שחזר לפעול. חמאס לא חוסל, לא פורק, ולא נעלם. הוא מתארגן מחדש, בוחן את השטח, ובוחן אותנו. כל היתקלות כזו היא תזכורת כואבת לכך שמטרות המלחמה לא יושמו בפועל.
ובתוך המציאות הזו, מעבר רפיח נפתח. לא כחריג, אלא כמעט כשגרה. תנועה דו כיוונית של אנשים וסחורות, שמכניסה לרצועה גם בטון, גם נשק, וגם מחבלים. זאת אחרי הבטחה מפורשת של ראש הממשלה שמעבר רפיח לא ייפתח. גם היום, אחרי היתקלות חמורה שבה נפצע קצין קשה, המעבר ממשיך לפעול. ושלא נדבר על משאיות הסיוע שממשיכות לזרום. נדמה כי עזה משתקמת יותר מקריית-שמונה.
שם זה לא נגמר, אתמול נחשף גם הלוגו של "ועדת השלום" החדשה שמורכבת מטכנוקרטים מקטאר וטורקיה. מבט אחד על הלוגו מספיק כדי להבין: זה נראה כמו הרשות הפלסטינית, זה מתכתב עם הרשות הפלסטינית, וזה מתנהג כמו הרשות הפלסטינית. איך נתניהו אמר בעבר? אם זה הולך כמו ברווז, מדבר כמו ברווז ומתנהג כמו ברווז - כנראה שזו הרשות הפלסטינית.
יש גם מחיר שקט למצב הזה, כזה שלא מופיע בדיווחים הביטחוניים. מחיר של שחיקה. של חוסר אמון. של תחושה ציבורית שהמציאות מנוהלת בסיסמאות ולא בהחלטות
יש גם מחיר שקט למצב הזה, כזה שלא מופיע בדיווחים הביטחוניים. מחיר של שחיקה. של חוסר אמון. של תחושה ציבורית שהמציאות מנוהלת בסיסמאות ולא בהחלטות. כשאומרים לציבור שחמאס הוכרע, אבל חיילים ממשיכים להיפצע; כשמבטיחים שמעבר רפיח לא ייפתח, והוא נפתח; כשמציגים "עקרונות סיום מלחמה", אבל השטח מספר סיפור אחר - משהו עמוק נסדק. לא רק בהרתעה מול האויב, אלא באמון בין המדינה לאזרחיה.
ובזמן שכל זה קורה בדרום, השיח הציבורי מוסח בכלל למזרח. איראן תפציץ או לא תפציץ. שירות נשים בקרבי - כן או לא. דיונים חשובים ממש בתקופה הזו. דיונים שמאפשרים לדבר האמיתי להתרחש בשקט: שיקום חמאס מתחת לאף שלנו. ובקצב הזה, אם חמאס ממשיך להתחזק ולהשתקם, נצטרך בצה"ל את כולם. גברים ונשים. לא מתוך אג'נדה, אלא מתוך מציאות ביטחונית פשוטה.
רות אלבזצילום: סתיו ברקאיאפשר להמשיך לקרוא לזה "הפרות בוטות". ואפשר לקרוא לזה בשם האמיתי: כישלון מתמשך ביישום מטרות המלחמה.
