בשל שני מחדלים היסטוריים ישראל נמצאת במצוקה אסטרטגית חמורה. מחדל 7 באוקטובר גרם להתמוטטות של קיר הברזל. בהיעדר תפישת ביטחון, ישראל הגיעה אל רגע של מבחן לאומי עליון עם מודיעין לקוי, צבא יבשה מנוון ומדינה לא מתפקדת. כתוצאה מכך הריבונות שלה חוללה, אזרחיה הופקרו ובנגב המערבי התחולל פוגרום נאצי. בעיני רבים ומסוכנים במזרח התיכון, המעצמה האזורית המובילה הייתה למדינה פגיעה שהגיעה השעה להכות בה.
המחדל של אחרי 7 באוקטובר גרם להתמוטטות מעמדה של ישראל בעולם. בהיעדר אסטרטגיה כוללת, מחושבת וסדורה – ישראל ניהלה את המלחמה באופן מגושם, לא חכם ובלתי יצירתי. כתוצאה מכך היא לא הצליחה להכריע את חמאס, לא הצליחה לשחרר את החטופים וכמעט הייתה למדינה מצורעת. בעיני רבים וחשובים בקהילה הבינלאומית ישאל איבדה את דרכה ואיבדה את הלגיטימיות שלה, והפכה לבריון כוחני מוכה אמוק.
ואז הגיע הלילה של 14 באפריל. הוא טרף את הקלפים, סימן קו של פרשת דרכים - והעניק לישראל הזדמנות פז לתקן את שקלקלו שני המחדלים. מה שקרה במוצאי שבת הוא שלשם שינוי איראן עשתה מעשה יהיר ואווילי. במהלך שגוי אחד היא הצליחה להשיג חמש תוצאות משנות מציאות: חידשה את הברית האמריקנית־ישראלית, העצימה את הברית הערבית־ישראלית, שיקמה (במידה מסויימת) את ההרתעה הישראלית, החזירה את הגאווה הישראלית ומיצבה את המלחמה המתנהלת במזרח התיכון כמלחמה איראנית־ישראלית.
את המתנה האסטרטגית הזאת שהעניקה טהרן לירושלים אסור להחמיץ. את 331 הטילים והכטב"מים שביצעו מתקפה נפשעת על המדינה היהודית צריך לנצל על תום. זו השעה לפתוח דף חדש. זה הרגע לסיים את המלחמה הכושלת שאותה ניהלנו בחצי השנה האחרונה – ולהתחיל מלחמה חדשה. נכונה. ארוכה, חיונית וקיומית.
ברור לחלוטין מה אסור לעשות: אסור לתקוף באיראן ללא ברכה של ארצות־הברית וללא תיאום עם מדינות ערב הפרגמטיות. אסור לעשות את שעשינו בעזה: לפסוע אל תוך המלכודת שהכינו לנו אויבינו ולשחק לידיהם
ברור לחלוטין מה אסור לעשות: אסור לתקוף באיראן ללא ברכה של ארצות־הברית וללא תיאום עם מדינות ערב הפרגמטיות. אסור לעשות את שעשינו בעזה: לפסוע אל תוך המלכודת שהכינו לנו אויבינו ולשחק לידיהם. אסור לישראל לאבד את הפסגה המוסרית שאותה כבשה מחדש השבוע. אסור לישראל להיתפש כעוד מדינה מזרח תיכונית השוקעת בבוץ בזמן שהיא מנהלת קרב אגרוף מדמם עם שכניה. אסור לישראל לסכן את עוצמתה ולשלול מעצמה את מעלותיה.
אבל ברור לחלוטין גם מה צריך לעשות. בידי ישראל יש עכשיו נכס אסטרטגי אדיר ונדיר: הזכות לתקוף את איראן ולהבעיר את המזרח התיכון. תמורת דחיית המימוש של הנכס ישראל יכולה לגבות מחירים גבוהים מאוד. מארצות הברית עלינו לדרוש ברית הגנה והתעצמות ביטחונית ומתן מטריה מדינית למתקפה עתידית בלבנון. מאירופה עלינו לדרוש שיתוף פעולה אסטרטגי מול הציר הרוסי־איראני. מארצות ערב עלינו לדרוש הסכם שלום ישראלי־סעודי ונאט"ו אזורי ותוכנית מארשל לרצועת עזה. מקטאר עלינו לדרוש את החטופים.
רשימת הקניות הזאת נראית שאפתנית מידי? ייתכן. אבל ג'ו ביידן רוצה להיבחר בנובמבר. אמריקה הדמוקרטית רוצה למנוע את בחירתו של טראמפ. ארצות־הברית חוששת מפני סין, אירופה חוששת מפני רוסיה ומלכי ערב חוששים משני האיתוללות. על כן, זה הזמן לומר לכל אלה שאם ברצונם למנוע מלחמה קטסטרופלית מיידית במזרח התיכון, עליהם לשלם (לישראל) במזומן. ועליהם לשלם (לישראל) הרבה. מחירה של ההבלגה הישראלית הוא התעצמות ישראלית.
ב־1990 ג'ורג' בוש האב וג'יימס בייקר הצליחו להקים קואליציה מערבית־ערבית שיצאה למלחמה נגד סדאם חוסיין. שנה אחר כך הם התניעו תהליך שלום במזרח התיכון והעניקו לישראל את רשת הביטחון הכלכלית שאיפשרה לה לקלוט את העלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר. מה שאיפשר את סיפור ההצלחה המדהים ההוא היה האיפוק הקשוח והעוצמתי של יצחק שמיר. כעת על ישראל לדרוש שבתמורה לאיפוק דומה ביידן וג'ייק סאליבן ינהגו כבוש ובייקר. בשלב הראשון עליהם להקים ברית מערבית־ערבית־ישראלית שתיאבק במשטר הרוע של חמינאי ובשלב השני עליהם להוביל תהליך שלום מזרח תיכוני. את המלחמה המגושמת של ישראל בעזה יש להמיר כעת במלחמה של העולם החופשי כולו נגד איראן.