ביום הזיכרון הזה לשואה ולגבורה, אני מבקש לספר שני סיפורים. הסיפור הראשון הוא סיפורו של בחור צעיר בן 32 ובעל תואר דוקטור ברפואה, שעם עליית המשטר הנאצי לשלטון פוטר מעבודתו עקב עמדותיו הביקורתיות הגלויות כלפי ראשי המשטר. בסוף שנת 1941, עם תחילת גירוש היהודים מברלין, הסתיר הבחור הצעיר את אנה בורוס היהודייה, בבקתתו, מצא מקום מחבוא עבור הוריה וסבתה, והעניק להם טיפול רפואי עד סוף המלחמה. בשנת 2013 הכיר יד ושם בבחור הצעיר כחסיד אומות העולם.
הסיפור השני הוא סיפורו של בחור צעיר בן 31, אשר בשנת 1942, הועסק על-ידי הגרמנים כמתורגמן ואיש קשר בין הנאצים לבין האוכלוסייה המקומית בעיר מהדיה, לאחר שכבשו הגרמנים את תוניסיה, שבה התגוררו כמאה אלף יהודים. שם, בתוניסיה, היהודים חויבו לענוד את הטלאי הצהוב, חלקם נשלחו למחנות עבודה מקומיים ואחרים נשלחו לצרפת ומשם למחנות הריכוז. לאחר שנודע לבחור הצעיר כי קצינים נאצים מתכוננים לעצור את אודט בוכריס היהודייה, הוא אץ אליה, והביאה, יחד עם 24 בני משפחתה, למחבוא אצלו בחווה, וזאת עד סוף הכיבוש הנאצי בארצו.
סיפורם של מוחמד המצרי ושל ח'אלד התוניסאי הוא סיפורם של מי שבחרו לא לשתוק, הם בחרו לא להיות "פטריוטים", ויתרה מכך הם בחרו לפעול. בעשותם כן, מוחמד וח'אלד בחרו לעטות את גלימת אלוהים, את גלימת כבוד האדם, והרי בצלם אלוהים נברא האדם; הם השילו מעליהם את גלימת הגזע, את כובע הלאום, ואת מסכת הדת
לבחור הצעיר הראשון קראו ד"ר מוחמד חלמי, ערבי-מוסלמי-מצרי, ואילו לבחור השני קראו ח'אלד עבד אל-והאב, ערבי-מוסלמי-תוניסאי. סיפורם של מוחמד המצרי ושל ח'אלד התוניסאי הוא סיפורם של מי שבחרו לא לשתוק, הם בחרו לא להיות "פטריוטים", ויתרה מכך הם בחרו לפעול. בעשותם כן, מוחמד וח'אלד בחרו לעטות את גלימת אלוהים, את גלימת כבוד האדם, והרי בצלם אלוהים נברא האדם; הם השילו מעליהם את גלימת הגזע, את כובע הלאום, ואת מסכת הדת.
היום, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, הכרח כי נעמוד יחדיו, אזרחי מדינת ישראל – בנות ובני כל הלאומים והדתות – אחד ליד השני; כתף אל כתף ושכם אל שכם, אוחזים האחד בידו של האחר, כף אחת לופתת את אחותה ואצבעותינו שזורות עד תום. ביום החשוב הזה, עלינו לעמוד יחדיו בגאון כאחד האדם, בלי הבדל דת, גזע ומין. יחדיו, על כולנו להרכין ראש בדממה לזכר קורבנות השואה; אלו שאינם עוד במחיצתנו, אך רוחם, נפשם, אנחתם, קולם, אהבתם, כעסם וזעקתם עודם נושקים אל רוחנו כיום. ביום הזה דווקא, חייבים אנו לעמוד יחדיו ולחבק את אלה שיד הגורל הצילה אותם מאחיזת הזרוע הנאצית; אלה שחיים בלחש בקרבנו, עיניהם כואבות וליבם נוטף דמעות. ביום הזה ממש, חובה עלינו לעמוד יחדיו כדי לחזק את אלה שזכר יקיריהם שובר את ליבם, שובה את רוחם, ומשפיל את עיניהם.
אינני יודע אם השואה הייתה מתרחשת כך או אחרת, אפילו אם היו הטובים משמיעים את קולם; אך ייתכן כי ממדיה היו זעירים יותר אם אלה היו זועקים נגד הרודנות הנאצית.
1 צפייה בגלריה
רובי ריבלין בביקור באושוויץ בירקנאו
רובי ריבלין בביקור באושוויץ בירקנאו
אושוויץ בירקנאו
(צילום: Omar Marques/Getty Images)
שנים חלפו מאז הניח הרודן הנאצי את ידו על כס העריצות; שנים חלפו מאז נגדעה יד אכזרית זו; שנים חלפו והפצע עודנו חי; שנים חלפו והזיכרון עודנו מר; שנים חלפו והכאב מעלינו מרחף; שנים חלפו וסבל הניצולים, קרוביהם, יקיריהם ורעיהם ממשיך לחלחל אל תאי האבל האישי, אל מעמקי העצב האנושי, ואל תוככי היגון העולמי. דווקא בשל כך, ודווקא לאור זאת שמכחישי שואה רבים עדיין חיים בקרבנו, הכרח לזעוק את זעקת האילמים, זעקתם של אלה שהיו איתנו ואינם עוד; זעקתם של מי שהיו בשר ודם אך נספו בשל הפחד הקמאי מהאחר שהתפשט כמו וירוס ברחבי גרמניה; זעקתם של מי שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה; זעקתם של מי שעפרם נשטף בנהרות האדומים מדם של פולין; זעקתם של מי שקולם נדם אך רוחם עודנה מרחפת מעל ראשינו, ופעימות ליבם נשמעות כהד באוזנינו, זועקות בדם-ליבם מסר של הומניזם ואמונה ברוחו האיתנה של האדם לחולל חיים גם מתוך האפלה העמוקה מני-ים.
כדבריו של המשורר שאול טשרניחובסקי: "כִּי בָאָדָם אַאֲמִין, / כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ. / כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת / לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז, / כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם, / גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז".
מי ייתן וזוועה זו לא תישנה עוד לעולם. לו יהי.
פרופ׳ מוחמד ותד הוא נשיא המכללה האקדמית רמת גן