מנהל אחד זימן אליו שני עובדים. לפני חודשיים הוא הטיל עליהם משימה זהה: לסגור תיק מורכב מול לקוח גדול. שניהם ידעו: מדובר על הזדמנות לקידום והעלאת שכר. שניהם רצו להצליח. במשך חודשיים הם השקיעו כל מה שיכלו: זמן, מאמץ. הפעילו לחצים, עשו ויתורים.
הכל מתוך מטרה ברורה – לסגור את התיק, ויהי מה. בסופו של דבר, רק אחד מהם הצליח. העסקה נסגרה. התיק נחתם. המנהל היה מרוצה.
כעבור שבוע התקבלה ההחלטה: העובד שלא הצליח – קודם בדרגה וקיבל העלאה. העובד שהצליח – הוסט לאחור, ושכרו נפגע. נשמע כמו בדיחה. מערכת שמתגמל כישלון ומענישה הצלחה. אבל האבסורד הזה הוא בדיוק המנגנון שעל פיו אנו שופטים ומענישים בעולם המשפט המודרני.
לא משום שמישהו התבלבל, או בגלל שקרתה טעות. זה פשוט העיקרון המנחה. אנחנו מעריכים ומענישים לא רק לפי הכוונה או המעשה, אלא (במיוחד) לפי התוצאה.
מדובר על עיקרון שמנחה מערכות תגמול וענישה מאז ומעולם. עיקרון שעליו נבנו מודלים כלכליים של הרתעה, שעליהם חולקו פרסי נובל. אבל ששוב ושוב נכשל לעודד התנהגות מוסרית ואחריות. ועדיין ממשיך לשלוט במערכת המשפט שלנו.
המודלים האלה לא רעים. הם רק פחות מתמקדים במה שחשוב: עד כמה המעשה חוקי או מה הייתה הכוונה. גם המאמץ פחות חשוב. יותר חשוב האם הושגה המטרה. או במקרה של מערכת המשפט, "מה קרה לקורבן?".
כך נוצרת מציאות הפוכה
שני פושעים יוצאים לרצוח. לשניהם אותה כוונה. שניהם משתמשים באותו כלי נשק, מבצעים בפועל את אותו מעשה. אחד מצליח, השני נכשל. הוא לא התכוון "לא לרצוח". זה קרה בגלל מזל, נסיבות, רופא יותר טוב שטיפל בקורבן, חוסר ביטחון לשבריר של שנייה.
מאחר שהראשון הצליח, הוא ייחשב רוצח. השני, שנכשל, הוא רק "ניסה". הגדרה משפטית שבאה עם ענישה מופחתת. לא משום שהוא יותר מוסרי. לא משום שהוא פחות מסוכן לחברה. לא משום שהוא עשה משהו שונה. אלא משום שהיה לו פחות מזל. או פחות יכולת. מערכת לא רעה. רק כזאת שמבלבלת בין יעילות לאשמה.
אבל בזאת לא נגמרת הבעיה. כי במקום להתעסק במה עשית? או למה עשית את זה? היא מתמקדת בקורבן. ולא בקטע טוב.
דמיינו הליך משפטי שבו ברור שבוצעה עבירה. נניח רצח. בהנחה שעבירה אכן בוצעה, ברור שיש אשם. אבל גם אם לא נתחיל לחפש אותו, נוכל, עקרונית, לסיים את ההליך המשפטי. מספיק לבחון עד כמה הקורבן בר מזל. אם הוא עונה, מדובר על ניסיון לרצח. אם אין תשובה – מדובר על רצח.
ואז שכבר ידוע מה הפשע, ניתן לדבר על טווח העונש ועד איזה גובה יכול להגיע הפיצוי. פחות משנה מי זה היה בשביל לקבוע את חומרת העבירה. יותר חשוב לדעת אם הצליח. כי אם מצליחים – יותר אשמים.
אחר כך אפשר להתחיל לחפש את המורשע. רק צריך להדביק עליו את פסק הדין שכבר נבנה. לכאורה, הנאשם אפילו לא נחוץ לבית המשפט בשביל לקבוע את מה הפשע או מה צריכה להיות חומרת הענישה. הוא רק מי שיקבל עונש כבד – בתנאי שמצליחים להוכיח שהוא לא נכשל.
זה לא באג במערכת. זה הפיצ'ר המרכזי. כי קל יותר להעריך את גובה הפיצוי באמצעות הנזק, ולשפוט תוצאה מאשר כוונה.
וכשזה העיקרון, אנחנו נותנים הקלה לא למי שיותר מוסרי, אלא למי שפחות אפקטיבי. ומענישים לא לפי חומרת המעשה, אלא לפי חומרת התוצאה. זו לא מערכת שבוחנת צדק – היא רק מדרגת ביצועים בדיעבד.
אולי יש לזה היגיון כלכלי. אבל הוא לא בדיוק עובד. מחקרים באתיקה התנהגותית מראים שאנשים לא ממש מורתעים מעונשים. הם בוחרים להיות מוסריים כאשר הם לא יכולים לשכנע את עצמם שהמעשים שלהם "לגיטימיים".
וזה לא ממש צדק. סתם נוחות. רק שעכשיו גם התהפכו היוצרות. במקום שמי שרוצה לפגוע, יידרש להביא הוכחות, הקורבן צריך להוכיח שאין לו אחות. כמו בקמפיין הציבורי של תנועת "אם תרצו", הקורא לחקור את "אחים לנשק" על בגידה ופגיעה בביטחון המדינה.
קמפיין ציבורי אמרתי? יותר קרוב לעבירה על חוק איסור לשון הרע
מבחינת החוק, לשון הרע הוא כל דבר שפרסומו עלול להשפיל, לבזות, או לפגוע באדם (יחיד, תאגיד או ציבור כלשהו) או במשרתו. בגלל מאפייניו, או מעשים המיוחסים לו. פרסום הוא כל דבר שהיה מיועד או עשוי היה להגיע לאדם אחד זולת הנפגע. ואם חופרים עמוק (ע"ע סעיף 7א.א.), מגלים שאפילו לא חייבים להוכיח נזק. לכאורה.
אבל אל תדאגו. בכל אחד ממאתיים ומשהו סעיפי הרפורמה המשפטית, אין סעיף שנועד לתקן את האי-הצדק הזה. כי האמת הלא נוחה היא שלפי המערכת, הנזק שווה יותר מהצדק
וזה בדיוק מה ש"אם תרצו" עושים. פנייה למאות אלפי אנשים במסר שעלול להשפיל או לפגוע בקבוצה ציבורית, בשל מעשים המיוחסים לה. קבוצה, שגם אם הייתה מאוד רוצה, אין לה את היכולת החוקית לפגוע בביטחון המדינה.
ועדיין אם הקהל לא ייצא לרדוף אחרי חברי אחים לנשק חמוש בקלשונים ולפידים – המערכת תגיד שזה בסדר. הרי לזה נועד חופש הביטוי. אם יש ל"אחים בנשק" בעיה, שיוכיחו שלא בגדו. אבל אם, חלילה, יבצבץ לו איזה קלשון, כנראה שזו תוכר כהסתה. לא בגלל שהשתנה פתאום המסר, או שהכוונה הפכה להיות "פחות מוסרית". פשוט קופירייטר יותר מוכשר.
כך נוצר עולם מוזר שבו הפשע מתוגמל לפי נוחות במקום צדק. עולם הפוך. מעניין אם גם בבתי ספר לפשע, הכי גרועים מקבלים את פרס המצטיינים.
גיא הוכמןצילום: גלעד קוולרצ'יקאבל אל תדאגו. בכל אחד ממאתיים ומשהו סעיפי הרפורמה המשפטית, אין סעיף שנועד לתקן את האי-הצדק הזה. כי האמת הלא נוחה היא שלפי המערכת, הנזק שווה יותר מהצדק.
ולכן – כך פועלת המערכת. רק שעל הדרך – בלי כוונה – היא הופכת כישלון למעלה, והצלחה לחטא. ואולי עוד היה אפשר לקבל את זה. אלא שזו היא זאת שאומרת שהתוצאה חשובה יותר מהכוונה.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
