בואו נעשה ניסוי קצר. תדמיינו שאדם מסוים, לא חשוב מאיזו עדה, ביצע מעשה שנוי במחלוקת. המשימה שלכם היא להכריע האם מדובר על מעשה כשר אבל מסריח, או על התנהגות פסולה באופן מובהק. בשביל לסייע לכם בהחלטה, מציעים לכם שני פריטי מידע: הראשון כולל את כל העובדות היבשות על המקרה, ללא פרטים מזהים על האדם. השני כולל את השיוך הפוליטי שלו, בלי פרטים על המקרה. אבל אתם יכולים לבחור רק אחד. במה תבחרו?
אם בחרתם בעובדות היבשות, לכאורה בחרתם נכון. השיוך הפוליטי לא מספק לנו מידע דיאגנוסטי – כשלעצמו, הוא לא יכול ללמד אותנו דבר על המקרה. אם בחרתם בפריט השני, כנראה שטעיתם. אבל לפחות התשובה הייתה קרובה יותר למה שאנחנו עושים במציאות.
כי בפועל, בשיחות סלון, בפייסבוק, בטוויטר, בטוקבקים – רובנו דווקא מתחילים מהשיוך, ורק אחר כך מסדרים את העובדות סביבו.
במילים אחרות, אנחנו לא בודקים עובדות במטרה לגבש עמדה אובייקטיבית. אנחנו מגבשים עמדה ואז מחפשים את העובדות שיתמכו בה. ומי שמחפש מוצא. אבל זה לא אומר שאנחנו צודקים. זו בסך הכל הטיית האישוש.
כי אם אנחנו צריכים לדעת מי האדם לפני שאנחנו מחליטים אם המעשה שלו פסול, אנחנו לא שופטים את המעשה. אנחנו שופטים את העמדות של מי שעשה אותו.
הסקה מוטיבציונית
פסיכולוגים קוראים לזה הסקה מוטיבציונית. מדובר במנגנון התנהגותי עמוק ומתועד היטב. אנחנו לא מעבדים מידע באופן אובייקטיבי. אנחנו מפרשים אותו כך שישמור על הזהות האישית או הקולקטיבית שלנו. שיעזור לנו לשכנע את כולם, ובעיקר את עצמנו, שאנחנו "בצד הנכון".
ולרוב זה לא נובע מרוע, אדישות או מגבלות קוגניטיביות. זה עניין פיזיולוגי. כאשר אדם מהמחנה שלי עושה משהו פסול, מתעוררת אצלנו חוסר נוחות. סוג של דיסוננס קוגניטיבי. אז אנחנו חייבים לעשות משהו כדי להפחית את התחושה הלא נעימה.
אפשר, כמובן, לשנות את העמדה. אבל לפעמים זה רק מעצים את הדיסוננס – מאיים על הזהות שלנו. לכן, הרבה יותר פשוט לשנות את הפרשנות. מתכון כמעט בטוח לנפש רגועה.
אגב, מדובר בתהליך אוטומטי. שמתרחש באופן לא מודע. אז אנשים באמת בטוחים שהם שופטים לפי העובדות. וזו אחת הסכנות העיקריות. אנחנו מוטים אבל בטוחים שאנחנו אובייקטיביים. וכל מידע חדש רק מעלה את הביטחון שלנו. אבל לא את הדיוק. כי אנחנו רק משתמשים בו לאשש את מה שאנחנו חושבים, לא לעדכן את המחשבות שלנו בהתאם למציאות.
זה דפוס שחוזר על עצמו שוב ושוב. כשאדם מהמחנה הנגדי חשוד במשהו, החשדות מספיקים גם בשביל להכריע וגם בשביל לקבוע את גזר הדין. לפעמים גם אחרי שמגיע זיכוי פורמלי, נשארת "עננה מוסרית".
ועדיין, כמו במטה קסם, כשאדם מהמחנה שלנו חשוד במשהו דומה, נמלא פינו מים. יותר שקטים מהבית של סבא וסבתא שלי בין שתיים לארבע, כשסבא הלך לנוח. ואם במקרה דיברנו בפה מלא, זה בדרך כלל יהיה "זו סתם רדיפה פוליטית", או "כשנכשלים בקלפי, מתחילים להמציא סיפורים".
מצד אחד, יש מקרים שבהם הימין מזדעק בצדק על אכיפה רכה מדי כלפי הפרות סדר מהצד השני.
מצד שני, יש מקרים שבהם השמאל מגנה בצדק התנהגות אלימה או מאיימת מהצד הימני.
שני צדדים שצודקים בחלק מהדברים, אבל טועים בדיוק באותה הדרך. והסימטריה היא לא במעשים. היא במנגנון.
שלא תטעו. אני לא חושב שהכול בסדר. להפך.
פסול ונורא
כשאדם שמזוהה עם השמאל מטריד מינית ולא נותן את הדין על כך, זה פסול. וכשנציגי המחנה ממלאים פיהם מים, מדובר על כשל מוסרי. בדומה, כשאדם שמזוהה עם הימין מטריד את מי שבא לו מתי שבא לו ואיפה שבא לו ואין לכך השלכות, זה נורא. אבל כשנציגי המחנה, שבמקרה אחראים על הסדר הציבורי, הופכים אותו לגיבור, מדובר באנרכיה בחסות החוק.
והמקרה הראשון הוא לא הוכחה לאכיפה הבררנית של ה"דיפ סטייט", בדיוק כמו שהמקרה השני הוא לא הוכחה לכך ש"הכל רקוב בממלכת דנמרק". שני המקרים הם ראיות לכך שהמערכת לא אוכפת כמו שצריך. והנציגים שלנו משני הצדדים לא מתמקדים במה שצריך.
בזמן שהאלימות גוברת, בזמן ששיאי רצח נשברים, שוטרים עסוקים בהחרמת כיפה ודגל. לא כי זה מנוגד לחוק. כי זה מרגיז מישהו. ובאותו הזמן, מקבלי ההחלטות רוקדים עם בלונים בדמות מנהיגים דגולים ומכינים עוגות שמקדשות את המוות.
במקום להתעסק בביטחון, הרתעה ואכיפה אפקטיבית.
גיא הוכמןצילום: יובל טבולזה לא עניין של ימין או שמאל. חברה בריאה חייבת לחגוג את החיים ולנטרל כל איום. אין ספק. אבל כשהחברה מתחילה לחגוג מוות, גם של האכזרים שבאויבים, וכשחגיגות השלטון כל כך מנותקות מהסבל של העם, זה כבר לא פוליטיקה. זה כשל מוסרי.
לא משנה מאיזה צד זה מגיע
והאמת הלא נוחה היא שאין כאן מחנה אחד צודק ואחד טועה. אם כבר אז כולם טועים. ואין גם קונספירציה גדולה. או סימטריה ערכית.
יש כאן אנשים. עם פחדים, עם שיוך מחנאי, עם הצורך להיות צודקים. ועם יכולת מרשימה במיוחד לשכנע את עצמם שהם באמת כאלה. והבעיה היא לא שאין לנו ערכים. הבעיה היא שאנחנו משתמשים בהם רק נגד אחרים. וכמה שלא ננסה לשכנע את עצמנו, זו לא רק בעיה של המחנה הנגדי.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
