יאיר לפיד ועמיר פרץיאיר לפיד ועמיר פרץ
יאיר לפיד ועמיר פרץ
הסקרים האחרונים (שלפיהם בלוק הימין זוכה ל-70 מנדטים) משקפים את תסכול הציבור מניהול משבר הקורונה, אבל מי שקוצרת את הצלחת הפגנות המחאה היא דווקא מפלגת ימינה. מדוע זולגים מנדטים רבים כל כך אליה ולא למפלגות המרכז-שמאל המהוות את עיקר האופוזיציה? התשובה היא שבעוד המחאה ברחובות מתרכזת בבנימין נתניהו, רבים מקרב מי שמענישים כעת את הליכוד בסקרים שואלים את עצמם ממה הם חוששים יותר: מהקורונה והיחלשות-לכאורה של ערכי הדמוקרטיה, או מכך שקואליציית שמאל-מרכז תקדם סדר יום על פי האג'נדה והערכים שלה? הנסיקה של ימינה בסקרים מבהירה מה מאיים עליהם הרבה יותר.
עמידותו של גוש הימין מורכבת ממצביעים המחולקים לכמה מחנות בעלי סדרי עדיפויות שונים, ובהם לאומיות חזקה, ביטחון וריבונות, כלכלה חופשית וריסון האקטיביזם השיפוטי. את הגדילה בגוש הימין על פי הסקרים יש להסביר בקולות המרכז המתרחק מהשמאל, מכיוון שמזה כשני עשורים לשמאל אין פרוגרמה ביטחונית וכלכלית ברורה להציע לציבור.
קל לפטור חצי מהעם בתור "אספסוף נבער", אבל זו התעלמות מהמציאות. רוב הציבור חש שבעתיד הנראה לעין אין פרטנר לפשרות – טריטוריאליות או אחרות. הוא נתן ליצחק רבין, שמעון פרס, אהוד ברק ואריאל שרון הזדמנויות לקדם "מזרח תיכון חדש" ו"התכנסות", ולא שוכח שהסכמי אוסלו הובילו לשפיכות דמים רצחנית, שנסיגת צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון אפשרה לחיזבאללה להפוך לאיום אסטרטגי, שכישלון ועידת קמפ דיוויד (2000) הוביל לאינתיפאדה שנייה ושהנסיגה מעזה הפכה את חמאס לגורם שיכול לשתק את המדינה.
השמאל האידיאולוגי המפלגתי כמעט ונמחק ולוואקום נכנסים מכוני מחקר וגופים שונים שמחדירים תפיסות פוסט-ציוניות למפלגות המרכז-שמאל החוששות משיוך מוחלט לאחד הצדדים
רוב הציבור גם לא מוכן להתעלם מהעובדה שהערבים ביהודה, שומרון ועזה הם שדורשים "זו (יהודה ושומרון) שלנו – זו (טענת הפליטות) גם-כן". במצב העניינים הנתון, גם המתונים והליברלים שבין מצביעי המרכז והימין לא מעוניינים להיכנס להרפתקה מדינית חדשה איפה שכשלנו שוב ושוב, כאשר החלופה באופק היא ניגוב חומוס בדובאי.
זוהי, כאמור, תגובת הציבור מהמרכז ימינה. מה שיותר מעניינת היא תגובת השמאל. במקום להודות בטעות שבניסיון לבסס נורמליזציה עם הקיצונים שבהנהגה הערבית, להתכנס ולחשב מסלול מחדש, אימץ השמאל את הנרטיב הערבי.
התופעה הזו אינה ייחודית לישראל. הזהות הלאומית נתפסת בחוגי שמאל כדבר פגום מיסודו, בשעה שזהויות מגדריות, אתניות, ואחרות מועלות על נס. וכך, ברוח הפוסט-קולוניאליזם מקדם השמאל את האג'נדה הלאומית של ערביי יהודה ושומרון, ובו-בזמן פועל לפירוק הנרטיב הלאומי הציוני.
רבים בשמאל לא מסוגלים לראות את הפרדוקס הלוגי כאן. השתלטות השיח הפוסט-ציוני היוותה גורם נוסף בתהליך אידויו הפוליטי של השמאל והשיח הזה צובע גם את מפלגות המרכז. הטהרנים שבין מצביעי השמאל ימשיכו לגלגל עיניים ולנאץ את נבחרי הציבור שלא מתאימים לדעתם הפוליטית. אחרים ימשיכו להמליך גנרלים מושיעים תוך הנדוס מפלגת מדף חדשה. אלה גם אלה ייכשלו.
השמאל האידיאולוגי המפלגתי כמעט ונמחק. מפלגת העבודה נעלמה ומפלגת מרצ מנסה לשמור על ראשה מעל המים. לוואקום נכנסים מכוני מחקר וגופים שונים שמנסים להדהד את הרעיונות של השמאל על ידי גישה לוחמנית ותוך התבצרות בעמדות, ובכך מצליחים להחדיר תפיסות פוסט-ציוניות למפלגות המרכז-שמאל החוששות משיוך מוחלט לימין או לשמאל.
את הסכמי השלום, הסיוע באו"ם והפעולות נגד איראן השמאל מוחק לדונלד טראמפ באותה קלות שהוא מוחק לסאיב עריקאת את התמיכה שלו במחבלים. הראשון מקבל גינויים והשני הספדים מלבבים. צעדים אלו מעבירים את המצביעים לימין. אבל השמאל לא יפיק לקחים, וכשיפסיד שוב בבחירות הבאות הוא שוב יחפש אשמים במקום לעבוד על תוכנית התנתקות מהפוסט-ציונות.
  • עו"ד רן בר-יושפט עוסק בדיפלומטיה ציבורית ומוביל את השמרנות הצעירה בישראל

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com