לפני כשנתיים פרסם העיתונאי ברק רביד מכתב שמצא בארכיון המדינה, ובו הזהיר בזמנו דובר מועצת יש"ע, אהרון דומב, את ראש הממשלה יצחק רבין שמעשיו עלולים להוביל לכך שירצחו אותו: "לצערי, אני שומע יותר ויותר בזמן האחרון כי הפתרון היחיד לממשלה זו... הינו רצח פוליטי".
המכתב נשלח במאי 1994, כשבוע אחרי החתימה על הסכם קהיר, המכונה גם "אוסלו א'" או הסכם עזה ויריחו. הוא קבע שתוקם בשטחים רשות שתקבל לידיה את סמכויות ניהול חיי היומיום של הפלסטינים, תחילה בעזה וביריחו שמהן צה"ל ייסוג, ולאחר מכן בערים נוספות. ההסכם גם קבע כי בתוך חמש שנים, קרי עד מאי 1999, ייחתם בין הצדדים הסכם קבע. ההתנחלויות כולן, לפי הסכם קהיר ולפי הסכם "אוסלו ב'" שבא אחריו, ממשיכות להתקיים בכל שלב הביניים. מעמדן הסופי יוכרע בהסכם הקבע.
אבל לא כל המתנחלים הגיבו באותה רוח. כמה חודשים לפני החשיפה של ברק רביד פרסמה דיפלומטית אמריקנית לשעבר זיכרון מפגישה עם אחד ממנהיגי המתנחלים במשרדו בפסגות. הוא סיפר לה בנחת שלו ולחבריו יש תוכניות שיעצרו את תהליך אוסלו. הוא הציג לה מפות של כבישים ותשתיות שהיו אז בשלבים שונים של מימוש, שלדבריו יביאו עוד המוני מתנחלים חדשים ויחברו אותם לישראל עד שלא ניתן יהיה לפנותם. הוא ידע על מה הוא מדבר.
למה רבין נהג כך? הוא ככל הנראה סבר שפינוי התנחלויות יעלה לו במחיר פוליטי רב מדי. לימים הוא שילם בחייו מבלי שפינה אפילו התנחלות אחת
אחרי החתימה על הסכם אוסלו השקיעה ממשלת רבין מיליארדי שקלים במערכת תשתיות וכבישים עוקפים בשטחים. הם נבנו במהירות ובהשקעה אדירה (עוקף רמאללה, כביש המנהרות ועוקף חברון), הפכו לצירי הפיתוח של ההתנחלויות והביאו לגידול אדיר: לא עוד נסיעה בתוך ערים פלסטיניות בכבישים צפופים ומסוכנים, אלא כבישים מהירים ונוחים שמקצרים משמעותית את זמן הנסיעה מישראל ומחזקים את תחושת הביטחון.
אחת החידות שנותרו לא פתורות בדמותו של רבין היא יחסו להתנחלויות. הוא החל את הקדנציה ב-1992 בהקפאת בנייה חסרת תקדים, כולל הפסקה של פרויקטים בביצוע. הבנייה המשתוללת של ממשלת שמיר ושרון כשר השיכון - כ-7,000 יחידות דיור בשנה - ירדה לכ-1,300 יחידות. רבין ראה בכך אינטרס ישראלי וקרא לזה "שינוי סדר העדיפויות הלאומי". זאת גם הסיבה שהוא התעקש שהפסקת ההתנחלויות לא תהיה חלק מהתחייבות בהסכם: הוא רצה להדגיש שזה נעשה מתוך אינטרס ישראלי ולא תוצאה של דרישה פלסטינית.
25 שנה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין
(באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)
בנימין נתניהו, שהוביל את המאבק נגד הסכם אוסלו, נבחר לראשות הממשלה אחרי הרצח ומיד ביטל את הקפאת הבנייה. תחתיו גם החלו לקום עשרות התנחלויות חדשות בשיטת המאחזים. מכיוון שרבין דאג שהסכם אוסלו לא יכלול התחייבות מפורשת להקפיא את הבנייה בהתנחלויות, אלא ניסוח עמום שלפיו "אף צד לא יעשה צעדים חד-צדדים שישפיעו על הסדר הקבע", היה לנתניהו קל יחסית לחזור לבנות בלי להיתפס כמפר ההסכם. את התשתית הנדרשת להרחבת ההתנחלויות מימי נתניהו והלאה נתנו הכבישים שבנה רבין.
למה רבין נהג כך? זאת בוודאי לא הייתה מזימה. הוא לא ביקש להשאיר את ההתנחלויות לנצח והסכם אוסלו לא באמת נועד להקים לישראל "קבלן משנה" בדמות הרשות הפלסטינית שתטפל עבורה בחיי היומיום של הפלסטינים. ככל הנראה רבין סבר שפינוי התנחלויות יעלה לו במחיר פוליטי רב מדי (לימים הוא שילם בחייו מבלי שפינה אפילו התנחלות אחת).
אבל הוא טעה אם העריך שעדיף לדחות את הטיפול בהתנחלויות לשלב הקבע. אהוד ברק, שנבחר ב-1999, חזר על אותה טעות. בשנת 2000 לבדה נבנו בהתנחלויות 5,000 (!) יחידות דיור, ואם נודה על האמת, גם אנחנו בשלום עכשיו לא הצקנו לו יותר מדי בעניין כי רצינו לתמוך בסיפור הגדול, בהסכם הקבע הלכאורה ממשמש ובא.
בספר מלכים נאמר על מלכים רבים שבתקופתם "רק הבמות לא סרו". אפילו מלכים צדיקים לא הצליחו לעקור מן העם את הקרבת הקורבנות בבמות מחוץ למקדש. ברוח זאת ניתן לומר שגם המנהיגים הישראלים חפצי השלום לא השכילו לעצור את ההתנחלויות, בבחינת "רק ההתנחלויות לא סרו".
אם ב-1993 היו כ-110 אלף מתנחלים, היום עומד המספר על 450 אלף. הסכם הקבע נהיה קשה הרבה יותר למימוש. אם חפצי חיים אנחנו, אם רוצים שתהיה לנו אי פעם אפשרות לפתור את הסכסוך ולהגיע לשתי מדינות לשני עמים, אנחנו חייבים להפסיק לאלתר את הבנייה בהתנחלויות, בלי קשר למשא ומתן. זה הכרחי וזה אפשרי.
- חגית עופרן היא חברת צוות מעקב התנחלויות של שלום עכשיו
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
