כולנו מרגישים את זה - אנטישמיות נמצאת בכל מקום. היא מתפשטת ברשתות החברתיות, מחלחלת לשיח פוליטי, מופיעה בקריקטורות ובמחאות רחוב. קשה לפספס אותה. וכשאנחנו רואים את הכמות – התחושה היא שזה פשוט יותר מדי. כשחשבתי על זה לעומק, נזכרתי בתופעה אחרת: למה בעצם אנשים מדברים כל כך הרבה על נושאים מסוימים?
בואו ניקח שלוש דוגמאות יומיומיות:
מזג האוויר – כמעט בכל מקום בעולם זה נושא שיחה לגיטימי. תמיד יש מה לומר עליו, ותמיד יש משהו חדש: חם מדי, קר מדי, גשם בדרך, קיץ שלא נגמר. זה לא נושא מאיים. אף אחד לא מסתכן בלדבר על מזג האוויר, וכולם יכולים להשתתף בשיחה.
ספורט – משחקים, תחרויות, קבוצות, שחקנים. בעיתונים זה מקבל מדורים עצומים, ובשיחות יומיומיות זה חלק מהשגרה. למה? כי זה נושא קל, נגיש, שמאפשר לכולם להביע דעה. אפשר להתווכח בלי להסתכן באמת. מקסימום, אתה אוהד קבוצה אחרת – וזה לא סוף העולם.
סלבריטאים – מי התחתן, מי התגרש, מי הסתבך. רכילות על מפורסמים לא באמת משנה את חיי היום־יום שלנו, אבל היא מאחדת אנשים סביב סיפור משותף. כולם יודעים במי מדובר, כולם מבינים את ההקשר, וכל אחד יכול להוסיף משהו. גם כאן, זה נושא פשוט, לא מאיים, שלא דורש ידע מיוחד.
אם נסתכל על שלוש הדוגמאות יחד, נראה דפוס ברור: אלו נושאים במכנה המשותף הרחב ביותר. הם משתנים כל הזמן, הם מוכרים לכולם, והכי חשוב – הם לא מאיימים. שיחות על מזג האוויר, על משחק כדורגל או על כוכב קולנוע לא מסכנות אף אחד, והן מאפשרות לכולנו להרגיש חלק מהשיחה.
וכאן עלתה לי מחשבה: אולי חלק מהשיח השלילי עלינו – על ישראל, על יהודים – לא נובע משנאה עמוקה, אלא מתופעה דומה. אולי אנחנו, במידה מסוימת, הפכנו להיות סוג של "סלבריטאים בינלאומיים" - מדינה קטנה, קצת שונה ומשונה, יחסית מוצלחת, ותמיד קורה בה משהו חדש. אנחנו מספקים לעולם בדיוק את מה שנושאי שיחה פופולריים דורשים - סיפור שממשיך להתעדכן, ושכולם יכולים להשתתף בו.
עכשיו, כולנו יודעים מה קורה אצל סלבריטאים – ברוב הפעמים הרכילות היא שלילית. אנשים אוהבים לשמוע על נפילה, על כישלון, על טעות. זה לא בהכרח נובע משנאה עמוקה, אלא מהנאה משותפת מרכילות. רכילות הופכת אותנו יותר ״מעניינים״. וזה גורם לאנשים לשים לב קצת יותר למה שעושים. זה מייצר מעגל ולכן אנחנו – ישראלים ויהודים – הכי ״מעניינים״ כרגע. הכי קל לדבר עלינו.
חמישה אנשים נכנסים לפאב
דמיינו לרגע את הסצנה הבאה: חמישה אנשים נכנסים לפאב קטן באחת ממדינות אירופה, אחרי יום עבודה. הם מתיישבים, לוקחים בירה, ומתחילים לדבר. הראשון אומר: “שמעתם מה קרה בישראל היום?” השני עונה: “לא, מה קרה?” הראשון ממשיך: “אחד השרים שם שוב אמר שהוא רוצה להרוס משהו, או להשמיד משהו אחר.” ואז מצטרף השלישי: “כן, וגם בשבוע שעבר שר אחר אמר דבר לא פחות מזעזע.” מהר מאוד, השיחה מתגלגלת – כל אחד מוסיף פרט, כל אחד נזכר בעוד ציטוט או ידיעה. ובתוך דקות נוצרה להם שיחה שלמה, שיחה שיש בה תחושת שותפות ואפילו סולידריות. לא כי הם אנטישמים מושבעים, אלא כי הנושא הזה – ישראל – פשוט זמין, מתעדכן, ויש עליו תמיד מה לומר.
אם נהיה קצת פחות עסוקים בייצור כותרות שליליות, אם נצמצם את הדרמה הבלתי פוסקת שמזינה את השיח הבינלאומי – ייתכן שחלק מהאנטישמיות שנדמית כל כך נפוצה, פשוט תעבור הלאה לנושא אחר
האם זו אנטישמיות? לפעמים כן, בהחלט. יש אנטישמיות אמיתית, מסוכנת, שנובעת משנאה מושרשת. אבל לפעמים, מה שנראה לנו כאנטישמיות הוא בעצם פשוט רכילות קולקטיבית: העולם מחפש נושא לדבר עליו, ואנחנו מספקים את הסחורה.
מה אפשר לעשות עם זה? כאן מגיעה ההקבלה האחרונה לסלבריטאים. כשכוכב רוצה להפסיק להיות נושא לרכילות שלילית, הוא לא יכול לשכנע את כולם להפסיק לדבר עליו. אבל הוא כן יכול לנסות להוריד את הווליום, לייצר פחות רעש, לתת לאחרים לתפוס את אור הזרקורים.
דן אריאלי צילום: יונתן בלוםגם אצלנו, אולי לא נצליח להעלים את האנטישמיות האמיתית. אבל את החלק שנובע פשוט מרכילות, אפשר אולי לצמצם. אם נהיה קצת פחות עסוקים בייצור כותרות שליליות, אם נצמצם את הדרמה הבלתי פוסקת שמזינה את השיח הבינלאומי – ייתכן שחלק מהאנטישמיות שנדמית כל כך נפוצה, פשוט תעבור הלאה לנושא אחר.
והשאלה היא: האם אנחנו, ובעיקר הפוליטיקאים שלנו, מסוגלים לשבת קצת בשקט – או שאנחנו מוכרחים תמיד להיות במרכז הבמה?
