כמעט שלוש שנים אחרי טבח 7 באוקטובר, בכפר עזה מתחילים לחזור הביתה. המילה החשובה במשפט הזה היא "מתחילים". זה לא רגע אחד, לא יום שבו נפתחים השערים וכל הקהילה חוזרת יחד, אלא תהליך איטי, זהיר ולעיתים כואב, שבו משפחה אחר משפחה אורזת שוב את חייה ומנסה לדמיין אותם במקום שבו הכול השתנה. רבים עוד מתלבטים אם לשוב ורבים גם לא ישובו. ב-1 בספטמבר כבר נשמעו בקיבוץ קולות של ילדים, הגנים נפתחו, המרפאה בדרך, מרכז החוסן מתחדש, המכינה הקדם-צבאית כבר כאן, ובין החיים המתחדשים מסתובבים גם טרקטורים רבים.
אחרי תקופת פינוי ממושכת שעיקרה היה בקיבוץ שפיים ובקיבוץ רוחמה - בחודש החולף החלה החזרה הרשמית. כ-50 משפחות מתוך כ-300 בתי אב שהתגוררו בכפר עזה לפני המלחמה, כבר חזרו, ובכל שבוע מצטרפת עוד משפחה או שתיים. אחרי החגים מקווים בקהילה לקצב חזרה מהיר יותר. אבל הדרך עוד ארוכה: כ-30% עד 40% מהמשפחות עדיין מתלבטות אם בכלל לשוב, כ-10% עד 15% הודיעו שלא יחזרו ומחפשות אלטרנטיבות.
הצל של 7 באוקטובר - לצד כל סימן חיים
בקיבוץ מעריכים שכ-70% מהתושבים יחזרו עד סוף 2027. "זה יעד ריאלי שתלוי במצב הביטחוני", אומרת סיגל מורן, יו"ר הקיבוץ. לדבריה, "תהליך החזרה הוא מורכב. הוא יושב על חששות, טראומות וחוסר אמון. אנחנו בונים את הקיבוץ מחדש ואת האמון מחדש".
גלריה
סמל המחדל בכפר עזה - שכונת "דור צעיר". הבית שממנו נחטפה אמילי דמארי
(צילום: Amir Levy/Getty Images)
ציון רגב, מנהל הקהילה, מספר: "אנחנו חוגגים ולא חוגגים. זה מרגש לראות את גני הילדים נפתחים ב-1 בספטמבר, אתה מתחיל לראות אנשים מסתובבים, יש כאן חניכים של המכינה החדשה, נקלטים חדשים, משפחות חדשות. החיים מתחילים לחזור". אבל גם הוא יודע שאין כאן עדיין מקום לחגיגה של ממש: "הכול נורא רגיש. אנחנו זהירים עם החגיגות שלנו. יש הרבה שעדיין לא חוזרים, יש אי-ודאות, מתלבטים".
זה אולי הדבר שהכי בולט בכפר עזה בימים האלה: לצד כל סימן של חיים, נמצא עדיין הצל של 7 באוקטובר. על פי תחקיר צה"ל, כ-250 מחבלים פלשו לקיבוץ באותו בוקר. בשעתיים הראשונות נלחמו 14 חברי כיתת הכוננות לבדם מול המחבלים. מחצית מהם נהרגו. המחבלים פרצו את הגדר ובין הראשונים שנכנסו לקיבוץ היו גם כאלה שהגיעו במצנחי רחיפה. צלם ynet וחבר הקיבוץ רועי עידן ז"ל שתיעד את הפלישה באותן דקות ראשונות, נרצח יחד עם אשתו סמדר ובתם אביגיל נחטפה. עכשיו, כמעט שלוש שנים אחרי, אנשים חוזרים אל המקום שבו התרחש הכול.
הסמל הכי גדול בקיבוץ לאותו מחדל חמור הוא שכונת "דור צעיר" החרבה, ש-11 מתושביה נרצחו ושבעה נחטפו, בהם שורדי השבי גלי וזיוי ברמן ואמילי דמארי, שהביעו התנגדות נחרצת להריסת הבתים. בהצבעה שנערכה בקרב חברי הקיבוץ הוחלט לפנות את השכונה ולהעתיק כמה מבנים לאתר הנצחה מחוץ לקיבוץ. כמה משפחות שכולות שמתנגדות לפינוי עתרו לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ. עד שבית המשפט יכריע בנושא - הוחלט להסיט את הכניסה לשכונה אל מחוץ ליישוב ולהקים גדר שתפריד ותסתיר אותה משאר הקיבוץ.
"רצינו להפסיק להרגיש שהחיים שלנו זמניים"
ויקי ונדב נשיא צנציפר הגיעו לכפר עזה רק בספטמבר 2022. הם חיפשו לצאת מאשקלון ולעבור למקום כפרי יותר, ובזכות בת דודתו של נדב, חברת הקיבוץ, מצאו דירה. בתוך שנה הם כבר הרגישו בבית ותיארו שנה חלומית, לא פחות. ב-7 באוקטובר ויקי הייתה בחודש השישי להריונה עם גיא, שהיום כמעט בן שלוש.
ויקי נשיא חוזרת להתגורר בקיבוץ כפר עזה
(צילום: הרצל יוסף)
בבוקר הטבח הם היו בבית. האזעקות תפסו אותם כמו את כולם. הם נכנסו לממ"ד ונשארו שם במשך שעות. יריות, צעקות וחילופי אש נשמעו מבחוץ. הקיר החיצוני של הממ"ד העביר אליהם את קולות הירי, ובשלב מסוים נדב ראה חוליית מחבלים מחוץ לבית. הם ישבו בחושך ובשקט על הרצפה, בלי אוכל ובלי מים, וסל כביסה הפך לשירותים מאולתרים. ואז הגיע הרגע שהפחיד את ויקי יותר מכול: היא הפסיקה להרגיש את תנועות העובר.
"היה מפחיד מאוד", היא מספרת. "מדי פעם עלו תחושות של קוצר נשימה ואיזושהי חרדה, זה בא והלך. בשלב מסוים הפסקתי להרגיש את התנועות של העובר, אז התחלתי להילחץ". נדב זוכר גם הוא את הפחד. "היה פחד מוחשי שהיא תלד באותו רגע. זה מצב קיצון שאתה לא יודע איך תגיב ואיך הגוף יגיב. המחבלים הגיעו לכניסה של הבית".
לקראת חצות הם פונו מהקיבוץ. משם התחיל מסע שנדמה שלא ייגמר: חודש בשפיים, כמעט שנה בתל אביב, חודש אצל הוריה של ויקי באשקלון, ומשם לרוחמה. נוסיף את המעבר לכפר עזה שהתרחש לפני שלושה שבועות והם עברו חמישה מקומות שונים בתוך פחות משלוש שנים. "החלום היה להסתובב עם העגלול בשבילים של הקיבוץ ולא ברחובות תל אביב, בפארק הירקון".
ברוחמה הם אפילו הרחיבו את המשפחה. ויקי נכנסה להיריון עם הילד השני, אבל הרצון לחזור לכפר עזה רק התחזק. "היה לנו ברור שאנחנו רוצים לחזור", היא אומרת. "היו לנו דברים חשובים שיתקיימו כדי שיאפשרו לנו לעשות את זה, כמו מערכת חינוך. השאר היה פחות חשוב".
עבור נדב, החזרה הייתה גם ניסיון להשתחרר מתחושת הביניים שנכפתה עליהם. "זאת הייתה תקופה מורכבת. זה מקום חדש ואנחנו בתוך כל מה שהיה בקיבוץ ומנסים להבין מה קורה איתנו, ופתאום מצטרף חבר חדש למשפחה. אנחנו מרגישים היום כמה חשובה הקהילה שעוטפת אותך. היה לנו רצון מאוד גדול לחזור לקיבוץ ולצאת מהתחושה של ה'זמניות' ברוחמה. הם היו מארחים טובים, אבל רצינו הביתה".
"נכנסנו לממ"ד ואמרתי לנדב שאין סיכוי". ויקי ונדב חזרו למרות הקושי
(צילום: הרצל יוסף)
רק שהבית שלהם כבר לא היה אפשרי עבורם. אחרי כמה ניסיונות להיכנס אליו, הם הבינו שלא יצליחו לגור שם שוב. "נכנסנו לממ"ד ואמרתי לנדב שאין סיכוי ושאני לא יכולה", מספרת ויקי. הם מצאו דירה אחרת בשכירות, והחליטו להתחיל מחדש במקום אחר בתוך אותו מקום.
ב-21 באוגוסט הם חזרו לכפר עזה. הקיבוץ שקיבלו היה שונה לחלוטין מזה שעזבו. "הקיבוץ נראה היום כמו אתר בנייה. הכול מורם, וחלק מזה גורם לאותו יום להיות נוכח", אומר נדב. ובכל זאת, בתוך ההריסות והעבודות הוא מרגיש שהגיע הביתה. ״עם כל הקושי, ויש קושי, טוב לנו פה. אנחנו רוצים לגדל פה את הילדים שלנו".
גם המלחמה מעבר לגדר עדיין נשמעת. לפעמים היא מחזירה איתה את הזיכרונות. אבל עכשיו יש גם קהילה מסביב. ״אנחנו רואים חברים שגם חזרו לקיבוץ בשבילים, כי עכשיו יש נקודה אחת שאפשר להסתובב בה. זה מורכב, אבל אנחנו מתמודדים עם זה. אני שמח להיות מהראשונים שחזרו לקיבוץ, וזה נותן לי תחושת גאווה", אומר נדב.
ויקי מרגישה שהחזרה היא גם סוג של תיקון. "יש פה עניין של 'את מחליטה' מה את עושה עם עצמך ועם המשפחה שלך. זאת גם הרגשה של הקמה מחדש ושאפשר לעזור בלעצב את המקום". מבחינת גיא, בינתיים, השיקום הוא בעיקר מופע ענק של טרקטורים ושופלים. "הוא בעננים", היא מתארת. שניהם יודעים שכפר עזה שהם יחיו בו יהיה שונה מזה שהכירו. אבל מבחינתם זו לא בהכרח בשורה רעה. "יהיה פה טוב, ואנחנו מקווים שיהיה פה טוב יותר", הם אומרים. "זה יהיה שונה, זה בטוח, אבל שונה טוב". באוקטובר הקרוב אמור להיוולד לזוג ילד נוסף.
"אנשים מתרגשים עד דמעות לראות את הגן פועל"
ויש את הילדים. אם יש סימן אחד לכך שכפר עזה באמת מתחילה לחזור לחיים, הוא נמצא בשבילי הקיבוץ, בדרך לגן. עינת חמיאס בונס, בת 54 וחברת הקיבוץ, היא מורה לחינוך מיוחד כבר 20 שנה. כשהיא הבינה שהגנים עומדים להיפתח בכפר עזה, היא לקחה חל"ת ממשרד החינוך והחליטה שהיא לא רק חוזרת לביתה - אלא גם תנהל את הגן. "הרגשתי שזה מה שאני צריכה לעשות כרגע", היא מספרת. "אמרתי לעצמי: אני עושה את זה. בעיקר כדי לתת ביטחון לחוזרים, שתהיה מישהי מהקיבוץ עם ניסיון, שלפחות בזה הם יכולים להיות רגועים".
היא עברה מרוחמה - המקום שאליו פונתה הקהילה - לכפר עזה בסוף אוגוסט. לצד הארגזים בבית החדש היא סידרה גם את הגן. ב-1 בספטמבר נכנסו אליו עשרה ילדים, ועוד כמה צפויים להצטרף אחרי החגים. אחד מהם הוא גיא, הבן של ויקי ונדב.
עינת חזרה להפעיל את הגן: "קשה להסתובב אבל הילדים ממלאים אותי"
(צילום: הרצל יוסף)
ב-7 באוקטובר הייתה עינת בביתה בקיבוץ עם בנה הגדול אופק. "במזל הוא שיחק במחשב עד שעה מאוחרת וכבר נשאר לישון כאן במקום לחזור לדירה שלו ב'דור צעיר'", היא אומרת. "השכנים שלו נרצחו". בן זוגה לשעבר, ירון, ניסה להגיע לכפר עזה. בדרך הוא פינה פצועים וגופות של מבלים שברחו מה"נובה", ובהמשך נכנס לקיבוץ ונלחם במחבלים ב"דור צעיר". הוא נורה שתי יריות בחזה ונפצע קשה.
באותן שעות עינת ובנה היו בממ"ד. מחבלים התבצרו על גג הבית שלה ואחר כך נשמע קרב יריות. המחבלים נהרגו והפינוי עצמו הגיע רק בשעות הלילה. ״אני זוכרת שצעדנו לכניסה לקיבוץ. קראנו לזה ׳צעדת המוות'. הלכנו ברגל והתכופפנו מחשש לירי, היו גופות של מחבלים בדרך. משם לקחו אותנו לתחנת הדלק בכניסה״.
בשפיים התחילה המשפחה להבין בהדרגה את ממדי האסון. מי נהרג, מי נחטף, מי שרד. עינת נשארה שם שנה, אחר כך עברה לרוחמה. אבל מבחינתה השאלה אם תחזור לכפר עזה מעולם לא הייתה באמת פתוחה. השאלה הייתה רק מתי. כשהחליטה לקחת את הגן, היא הבינה שאין דרך לעשות זאת מרוחמה. "אמרתי לעצמי שלא אגור ברוחמה ואפעיל את הגן פה. אני צריכה לגור פה ולהיות דוגמה".
אבל החזרה לא פשוטה לה. השכנים סביבה לא חזרו, רבים מהם איבדו את יקיריהם. "אני לא מסתובבת בקיבוץ עדיין. אני נוסעת מהבית לגן וחוזרת. עדיין קשה לי להסתובב", היא אומרת. "כשיחזרו קצת יותר אנשים אז יהיה לי קל יותר. בינתיים הילדים והעבודה ממלאים אותי. זה פשוט אושר. אני עייפה מהעבודה, אבל הם ממלאים אותי. זה מה שמעסיק אותי ועוזר לי, שאני עסוקה בדברים טובים וחיוביים".
עינת: "הילדים הם התקומה והבסיס של הקיבוץ"
(צילום: הרצל יוסף)
כשהיא רואה את הילדים יוצאים לגן ועוברים בשבילי הקיבוץ, היא רואה בהם משהו גדול יותר מעוד שנת לימודים. ״אנשים מתרגשים עד דמעות לראות את הגן פועל, לראות את הילדים בשבילים אחרי שלוש שנים. מבחינתי התקומה הם הילדים שמגיעים לגנים. הם הבסיס של הקיבוץ״.
על פתיחת הגן והמעון אומרת יו"ר הקיבוץ מורן: "זה לא צעד רציונלי כי רוב הקהילה עוד ברוחמה, אבל זה מייצר את התנועה בקיבוץ וזה סמלי".
"החלום בהולד - אבל בית זה בית"
שרונה קסלר (60) ואלון שאליו נשואה הגיעו לכפר עזה ב-2020. בזמן הטבח הם בכלל היו בחיפה, אבל בתם ושני נכדיהם היו בקיבוץ, במרכזו של אזור שבו התרחשו קרבות קשים. מהמרחק היא ניסתה להבין מה קורה ולסייע למשפחה, בזמן שאלון, אל״ם בצה״ל, הוקפץ למילואים. "זה היה חוסר אונים מטורף".
המשפחה זיגזגה בין מקומות רבים. תחילה היא פינתה עצמה לשוהם, אחר כך לשפיים, לצוקי הרסוף ולרשפון. ארבע דירות שונות, משפחה של עשרה אנשים שמנסה בכל פעם מחדש להפוך מקום זמני לבית. "התגלגלנו בתור שבט. אנשים טובים פתחו לנו את הלב", היא אומרת. אבל בשלב מסוים גם האירוח הטוב ביותר לא יכול להחליף את התחושה של בית. "נמאס לנו מעוד בית זמני. רצינו לקחת אחריות על החיים שלנו והחלטנו שאנחנו חוזרים לכפר עזה".
"קיבלנו בלב שלם שנהיה די לבד פה". שרונה ואלון
(צילום: הרצל יוסף)
באוקטובר 2024, בזמן שרוב הקהילה עברה לרוחמה, שרונה ואלון חזרו לכפר עזה. הם ידעו שהם כמעט לבד, שהם חלוצים. הם ידעו שהמקום עדיין רחוק מלהיות מוכן. ובכל זאת הם בחרו לחזור. "קיבלנו בלב שלם את זה שנהיה די לבד פה. הבנו שזה צו השעה", מספרת קסלר. "אמרנו לבנות שלנו: 'אנחנו חלק מהקהילה' - סבא וסבתא מתפקדים ודומיננטיים".
שרונה, שבמקצועה מעצבת פנים, לא רק חזרה לגור בכפר עזה אלא גם עובדת על השיקום שלו. בית המלאכה של הקיבוץ שהפעילה בזמן הפינוי עבר איתה משפיים לרוחמה. בהמשך היא החלה לעזור בפרויקטים של שיפוץ ותכנון, והיום היא עובדת בצוות השיקום והתשתיות. בין היתר היא עוסקת בשיפוץ מבנה הוותיקים, המכונה "הוותיקן", ובפיתוח מבנה שיהפוך למרכז רווחה וטיפול עבור הקהילה.
"מבחינתי זה היה להיכנס מתחת לאלונקה ולעבוד בשביל הקהילה. שום דבר לא מרגיש כרגיל, אבל מאחר שגם אני וגם אלון חלק מהשיקום והצוות שעובד פה כדי להחזיר את הקיבוץ למה שהיה ויותר טוב, זה נורא כיף גם לגור פה. כל דשא קטן שנשתל, כל שביל שיצקו - אני רואה ואני חלק ממנו. אנחנו הולכים פה בפודרה ובאבק, אבל רואים את ההתקדמות".
"בינתיים החלום בהולד"
(צילום: הרצל יוסף)
היא יודעת שיש מי שמעדיפים לחזור רק כשהכול יהיה מוכן. מבחינתה, גם זו בחירה לגיטימית. "חשוב לי שאנשים ייקחו נשימה עמוקה וירגישו: הנה, באתי הביתה". החלום שלה ושל אלון היה לחיות בכפר עזה כמשפחה מורחבת, כשהילדים והנכדים מסביב. בינתיים החלום הזה רחוק. אחת מבנותיה תחזור, אבל בת אחרת, שילדיה חוו את 7 באוקטובר בקיבוץ, עדיין אינה מסוגלת להגיע. "כרגע החלום הזה בהולד, או אפילו לא יקרה. אנחנו נמשיך להיות סבא וסבתא דומיננטיים גם אם לא יגורו לידנו".
"רק שיהיה שקט בעזה - הכול תלוי בזה"
כאמור, החזרה לכפר עזה מתרחשת גם בתוך ויכוח על השאלה איך הקיבוץ ייראה אחרי האסון. בקיבוץ החליטו בינתיים שלא לעשות צעד בלתי הפיך בכל הנוגע לשכונת "דור צעיר". "עד הבג״ץ בינתיים אנחנו לא נוגעים ולא עושים שום דבר שהוא בלתי הפיך. לא קיבלנו צו זמני או משהו, אבל החלטנו לכבד את התהליך. אנחנו מתכננים אבל בינתיים מחכים בסבלנות להחלטות סופיות", אומר מנהל הקהילה רגב.
מחוץ לקיבוץ מתקדמת בניית מרכז המבקרים, והסיורים לקהל הרחב בתוך הקיבוץ כבר בוטלו. גם תחושת הביטחון עדיין רחוקה מלהיות מובנת מאליה. העפיפונים שחדרו לאחרונה מהרצועה ונמצאו בעוטף עוררו לחץ בקרב תושבים. הקהילה נעזרת במומחה כדי לבנות מחדש את מערך החירום ואת תורת ההפעלה של צוות החירום היישובי (צח"י). החיילים שנמצאים באזור מעניקים לחלק מהתושבים תחושת ביטחון, אבל השאלה הגדולה יותר נותרת פתוחה: האם אפשר יהיה לחיות כאן שוב בלי הפחד המתמיד שההיסטוריה תחזור על עצמה? "אין לנו שליטה על המצב הביטחוני", אומרת מורן. "חזרה לגבול כמו שהוא היה לפני 7 באוקטובר, התעצמות חמאס, אלה דברים שמשפיעים על אנשים לקבל החלטה אם לחזור או לא".
"מי שהיה ב-7 באוקטובר צריך לשים את המפתחות"
(צילום: Amir Levy/Getty Images)
רגב, מנהל הקהילה, אופטימי. "אני רואה את הקיבוץ העתידי כקהילה גדולה. היינו 950 אבל אנחנו לא ממשיכים מאותה נקודה, מן הסתם. יש נרצחים, יש כאלה שלא יחזרו, אבל שכונת הצעירים תהיה מלאה, הגנים יהיו מלאים. רק שיהיה שקט בעזה. הכול תלוי בזה".
מורן מבקשת להציף את הדרישה מהמדינה לתת מענה לאלה שאין ביכולתם לשוב לקיבוץ ועל כך פורסם ב-ynet ו"ידיעות אחרונות": "אנחנו פועלים כדי שהמדינה תמלא את חובתה למען אלה שעדיין לא יודעים לחזור וצריך לעזור לאלה שצריכים לבנות את חייהם מחדש".
בהקשר לבחירות הקרובות, תושבי כפר עזה מייחלים לשינוי. נדב אומר שהוא "מקווה שיהיה טוב יותר". ויקי אומרת ששינוי הוא הכרח. שרונה מבקשת הנהגה שתראה את תושבי העוטף ותחזיר להם את האמון. עינת, שמעדיפה לא לדבר פוליטיקה, אומרת בפשטות: "מי שהיה כאן ב-7 באוקטובר צריך לשים את המפתחות וללכת הביתה. כדי שיחזור לנו האמון".
כפר עזה עדיין רחוקה מאוד מלהיות מה שהייתה. יש בתים שלא יעמדו עוד, משפחות שלא יחזרו, זיכרונות שלא ייעלמו ושאלות שאין להן תשובה. אבל אחרי כמעט שלוש שנים שבהן הבית היה מקום שנמצא בעיקר בזיכרון, מתחילים שוב להישמע בו קולות של חיים.
