ארץ ישראל ההיסטורית, זו שניתנה לעם בברית בין הבתרים המקראית, קוצצה בראשונה ב-1922 על ידי בעלת המנדט הבינלאומי עליה דאז, בריטניה – והשטח שקוצץ הוא היום הממלכה הירדנית ההאשמית. הקיצוץ השני התחולל ב-1936, על ידי ועדת חקירה בריטית בראשות הלורד וויליאם פיל, שנשלחה לחקור את הסיבות למה שמכונה "המרד הערבי הגדול", והמליצה על חלוקת ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות, יהודית וערבית (שתסופח לאמירות הירדנית). הצד היהודי הסכים לעיקרון של חלוקת הארץ, אך לא במתכונת שהציעה הוועדה, ואילו הערבים אטמו אוזניהם משמוע כל הצעה שיש בה חלוקת שטחים כלשהם בארץ ישראל עם היהודים. אטימת אוזניים זו נמשכת בצורות שונות עד היום הזה.
ספרים ומחקרים רבים העמיקו חקור במאמץ לפענח את השאלה מתי ואיך הומצא העם הפלסטיני, שבעבר ראה את עצמו בתקופות שונות כיבוסי, ככנעני, כעמלקי, כחיתי, כפיניקי, כפלישתי, ועוד כהנה וכהנה. הסכמת ההנהגה היהודית לחלוקת הארץ לא נבעה מוויתור אידיאולוגי, אלא מתוך רצון לפתור בעיה קיומית, והמשך – יבוא. מעולם עם ישראל, בכללם אבות הציונות שהניחו את המסד להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, לא נתן גט כריתות לארצו המקראית בשלמותה.
לכאורה, מדינות ערב נתנו גיבוי לערביי ארץ ישראל בכל מגעיהם עם מדינת ישראל, כאשר הטיעון המוביל היה – לא יהיה פתרון בלי מילוי המאווה של אלה, הקמת מדינה פלסטינית. הדבר התבטא באינספור דיונים, כנסים, ועידות, מגעים.
אלא שהנסיגה הכל-ערבית מנקיטת עמדה של תמיכה בלתי מסויגת בעד מדינה פלסטינית החלה לשבוק חיים אחרי השגת השלום הישראלי-מצרי ב-1977 – והפלסטינים הם האחראים הבלעדיים לכך. הם גלגלו מכל גורד שחקים אפשרי את החלטת האו"ם מ-29 בנובמבר 1947, שהמליצה לתת להם מדינה בצד המדינה היהודית. השלום הישראלי-מצרי היה מכת המוות שהונחתה על ההנהגה הפלסטינית, ואף שמצרים הוחרמה לכאורה על ידי מדינות ערב, המציאות עשתה את שלה.
במציאות זו נוכחתי מקרוב. ראש הממשלה דאז מנחם בגין הזמין אותי כיועץ תקשורת לצידו, יחד עם עמיתי דן פתיר, באותם ימי מסה ומעש. לראות מקרוב קציני צבא מצרים מצדיעים לראש ממשלת ישראל, לחזות בנשיא מצרים אנואר סאדאת משוחח שעות ארוכות עם בגין בארבע עיניים, לשמוע אחר כך את סאדאת במסגרות יותר רחבות מספר מה הוא חושב על עמיתיו במדינות הערביות האחיות, לקרוא את ההתכתבויות האישיות בין שני המנהיגים המשתרעות על מאות עמודים – כל אלה הצביעו על מהפך שמתרחש בחשיבה המצרית.
מאז חלפו שנים הרבה. התמזל מזלה של ישראל שארה"ב בחרה בדונלד טראמפ כנשיאה: הוא חולל הפיכה בדרג הנשיאותי וישראל חייבת לו הרבה, ראש וראשונה בהכרה של הגדולה במעצמות בירושלים כבירת ישראל. לא, אין לראות בדחיית נושא הסיפוח כישלון, אלא תולדה הקשורה בארה"ב, ובמערך השלום החדש עם איחוד האמירויות, השלישי במניין הסכמי השלום עם מדינות ערב. אני יודע גם כי בערב הסעודית לא מנהיג אחד נושך את שפתיו על שארצו לא הקדימה את גוש האמירויות. הגוש ביצע את התהליך לא בהסתר אלא בגלוי, לאור השמש, והפתעות נוספות בדרך. ועל זה יבוא ראש הממשלה בנימין נתניהו על הברכה.
- שלמה נקדימון הוא היסטוריון ועיתונאי, בעבר יועץ התקשורת של מנחם בגין
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
