גילה גמליאלגילה גמליאל
השרה גילה גמליאל
(צילום: אבי מועלם )
הדרישה הציבורית משרים ואישי ציבור לעמוד בהנחיות ובמגבלות שהם עצמם קבעו, ולהתפטר במידה שהפרו אותן, לא נובעת מיצר נקמנות אלא מתוך תחושה עמוקה שאותו נבחר או נבחרת ציבור לא רואים את עצמם חלק מהציבור שהם מייצגים. למעשה, הם מפרים את החוזה הלא כתוב שנחתם בין הבוחר לנבחר.

דמוקרטיה ייצוגית בנויה על הרעיון שהריבון (העם) מעביר את האחריות על גורלו לנבחריו (הכנסת), וזו מעבירה את האחריות על קביעת המדיניות ויישומה לממשלה ומשם לפקידים. מבנה זה נוצר מהסיבה הפשוטה שהציבור לא יכול לקבל החלטות בכל התחומים, בין היתר בגלל מחסור בידע וזמן. כדי שהמבנה הזה יתקיים צריך שהציבור ירגיש שהנבחרים אכן שומרים על האינטרס שלו, ואלה בתורם צריכים לחוש כי במידה שלא יעמדו בהסכם - הציבור יעניש אותם.
לכן השר אחראי בפני הציבור על מעשיו ועל הנעשה בתחום משרדו. כשהציבור מרגיש שבוחריו לא עובדים עבורו, וכשנבחרי הציבור מפסיקים לפחד מהציבור, כל המבנה שעליו בנויה הדמוקרטיה הייצוגית מתחיל להתמוטט.
כל זה נכון בימי שגרה ונכון שבעתיים בזמן משבר. כשהציבור שרוי בחרדה ובחוסר ודאות, הוא פונה למנהיגיו (הממשלה והעומד בראשה) ומצפה מהם לפעול בכל מאודם על מנת לצאת מהמשבר ולמזער את נזקיו. בעת כזאת הציפייה היא שנבחרי הציבור יתעלו על עצמם ויעשו מעל ומעבר למה שהם עשו קודם לכן.
כך למשל, אם בימי שגרה הציבור מוכן לקבל את העובדה שנבחריו פועלים בחלק מהזמן לקדם אינטרסים צרים ולא תמיד את האינטרס הציבורי הרחב, הרי שבזמן משבר התנהגות כזו נתפסת כלא מקובלת. באופן דומה, אם בתקופת שגרה הציבור מעלים לא פעם עין מכך שנבחריו לא מהווים דוגמא אישית, הרי שבזמן משבר התנהגות זו נתפסת כחמורה. כגודל הציפיות כך גודל האכזבה.
הפגנה מול ביתה של השרה גמליאל, אתמול
(צילום: נדב אבס)

בזמן משבר - פגיעה באמון הציבור בנבחריו היא בעלת השלכות חמורות מאוד, קל וחומר כאשר האזרח מן השורה נדרש להישמע להנחיות המגבילות זכויות בסיסיות כמו חופש התנועה, הביטוי או העיסוק.
כאשר נבחרי ציבור לא נשמעים להנחיות שהם עצמם קבעו, הרי שהם מאותתים לציבור שההוראות אינן חשובות או נחוצות מספיק, ומכאן שהסיבה לקביעתן לא הייתה בהכרח שמירה על האינטרס הציבורי. כאשר נבחרי ציבור לא משלמים בכיסאם על ההפרה של ההוראות - הם מאותתים לציבור שהם לא מפחדים ממנו. בכך למעשה הם מפירים בריש גלי את ההסכם הלא כתוב בין הציבור לבין נבחריו, ותורמים במו ידיהם להתפוררות המבנה שעליו בנויה הדמוקרטית הייצוגית.
הדרישה להתפטרות או פיטורין של שרה שהפרה את ההנחיות שהממשלה שבה היא חברה קבעה הינה דרישה לקיים את אותה אמנה בין הנבחר לבוחר. לא מדובר על עריפת ראשים או על יצר נקמנות, אלא על דרישה לעמוד בעקרון האחריותיות.
לפיכך, במקרה כמו זה של השרה גילה גמליאל, התנצלות רפה או תשלום קנס לא מספיקים על מנת לתקן את הפרת החוזה. אם הממשלה המתמודדת עם משבר הקורונה רוצה לשקם את האמון בינה לבין הציבור, על חבריה לפעול למען קידום האינטרס הציבורי. ואם הם לא עושים זאת - אזי הציבור מצפה מהם לפנות את מקומם. אלו כללי המשחק.
  • ד"ר אילנה שפייזמן מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com