המכות שסופג מחנה ההתנגדות בהנהגת איראן במלחמה הנוכחית, בפרט במבצע "עם כלביא", דומות למהלומה שספג העולם הערבי ביוני 1967. לא מדובר רק בתבוסה צבאית, ובמוקדה השמדת מערכים ביטחוניים רחבים וקושי לקדם מענה מוצלח נגד ישראל, אלא גם בערעור דוקטרינת ההתנגדות ("מוקאוומה") שהונהגה בידי איראן בעשורים האחרונים, הפכה לציר מלכד בין כמה שחקנים באזור, תוכננה כמהלך אסטרטגי ("טבעת האש") ונתפסה כרעיון קוסם שבכוחו להביא להכחדת ישראל.
רעיון ההתנגדות נולד למעשה מתוך חורבות חזון הנאצריזם, שהבטיח להשמיד את ישראל באמצעות כוח צבאי-קונבנציונלי. הוגי ההתנגדות חתרו להציב חלופה כוללת: א-סימטריה ושחקנים א-מדינתיים במקום התנגשות בין צבאות סדירים; הפגנת סבלנות ויכולת ספיגה מתמשכת בהקשר לאבידות בנפש וברכוש; חתירה להקזת דמה של ישראל בהתשה ממושכת, וסיכול יעדה הבסיסי להכרעת האויב; קנאות אידיאולוגית, בעיקר דתית-איסלאמית, כדלק למאמץ מתמשך; ועירוב מכוון בין המרחבים האזרחי והצבאי במטרה ליצור דילמות ובלמים בפני המערב בכלל, וישראל בפרט.
ה-7 באוקטובר נתפס בעיני מחנה ההתנגדות כשיא בסדרת מערכות שנוהלו בעשורים האחרונים, ובראשן לבנון השנייה, וניקז אמונה שנוצרו נסיבות שיאפשרו לממש את השמדת ישראל. בפועל, למעלה מעשרים חודשים סופגים גורמי המחנה מהלומות שגרמו להיעלמות חלק מהם: משטר אסד קרס; חיזבאללה נוטרל מרוב יכולותיו הצבאיות, ולפחות כרגע לא מפגין מוטיבציה לשוב ללחימה; החות'ים מסתפקים ב"עקיצות"; ואיראן, מנהיגת המחנה, ספגה מהלומות חסרות תקדים, בעיקר בקשר לתוכנית הגרעין, פרויקט לאומי שנועד להוכיח עוצמה ולהבטיח את שרידות המשטר.
מוקדם לסכם
ועם זאת, מוקדם עדיין לסכם את המלחמה, והכרחי להימנע מהאופוריה שאפיינה את ישראל ב-1967, לאמץ ראיית מציאות מפוכחת, ולא לשכוח לרגע את טראומת 7 באוקטובר שטרם תוחקרה. עזה, שממנה החל העימות ושנתפסה בעבר כחוליה החלשה במחנה ההתנגדות, ספגה חורבן חסר-תקדים, אך חמאס שרד ומהווה גורם דומיננטי באזור, בלי סימני שבירה, תסיסה ציבורית או כוונות לוותר על החטופים או להתפרז - כמיהות לב שכיחות בישראל שלא מתממשות.
בהדרגה נראים בשיח הציבורי והתקשורתי במזרח התיכון ניצני חשבון נפש, בעיקר בטענה לפיתוח תיאבון גדול מדי במחנה ההתנגדות: נטישת המאפיינים המקוריים של טרור וגרילה, התמסדות פוליטית (בפרט חמאס שהפכה לשלטון), והתעצמות צבאית שערערה על הציווי הוותיק להימנע מהתנגשות ישירה עם ישראל - דבר שמנטרל את היתרון היחסי של ארגוני ההתנגדות ומאפשר להכות בהם.
לא רק ישראל לקתה בקונספציה ובהבנה מוגבלת של האויב ערב 7 באוקטובר (וגם במהלך המלחמה) - גם הצד השני סובל מעיוותי תפיסה
במסגרת זאת, מועלית בעולם הערבי ביקורת על כמיהות לא-מפוכחות לגבי הכרעת ישראל, ופער שהתגלה בין התפיסה העצמית והשאיפות למציאות, בעיקר בנוגע לאיראן בעלת הדימוי העצמי האימפריאלי. לא רק ישראל לקתה בקונספציה ובהבנה מוגבלת של האויב ערב 7 באוקטובר (וגם במהלך המלחמה) - גם הצד השני סובל מעיוותי תפיסה. סינוואר, שהכיר היטב את החברה הישראלית לאחר כרבע מאה בכלא הישראלי, ולצידו נסראללה, היו מלאי בוז ושנאה דתית יוקדת לישראל, שגרמה להם להאמין בתיאוריית "קורי העכביש" שלפיה מדובר בחברה חלשה, מפונקת וללא אורך נשימה, ולא להעריך נכון את חוסנה ואת יכולתה לעמוד במערכה ממושכת ומרה.
מכאן עולות השאלות: האם יקרוס רעיון ההתנגדות? מה תהיה החלופה? ובעיקר: האם הדבר צפוי לבשר על נטישה קולקטיבית של העוינות העמוקה כלפי ישראל לטובת אימוץ גישות מתונות? זאת הייתה התקווה הישראלית לאחר מלחמת 1967, והיא נתקלה מצד אחד במהלכי שלום כפי שהוביל סאדאת, אך מהצד האחר גם באיבה רבה יותר, שעמדה במוקד עליית גל האיסלאם הפונדמנטליסטי.
ייתכן שגם הפעם נחזה בתגובה דו-קוטבית: מחד גיסא - נכונות לקבלה ואף לשילוב זרועות, בעיקר מצד מי שמלכתחילה מצדדים בקידום הנורמליזציה, במיוחד סעודיה; אולם מאידך גיסא עוינות רבה יותר, יצר נקמה וחרדה מ"הגמוניה ציונית" במרחב. רעיון ההתנגדות סופג מהלומה עזה, אך מוקדם להספידו וייתכן שיוליד שיבוטים שאומנם לא יהוו איומים קיומיים, אך יציבו אתגר ביטחוני שידרוש מישראל דריכות ויוזמה התקפית. כדי להגיע למיגור עמוק של הרעיון, נדרש שינוי תרבותי ותודעתי עמוק בעולם הערבי והמוסלמי, שלפחות כרגע רחוק עדיין מרוח הדה-רדיקליזציה.
מיכאל מילשטייןבנוסף, מתחייב לימוד לקח מרכזי מקונספציית 7 באוקטובר: כישלון ההנחה שאפשר לקדם שינוי דרמטי במזרח התיכון ולספק לישראל יציבות לאורך זמן גם בלי לעסוק בנושא הפלסטיני, שהוכח כי בכוחו לעורר חוסר שקט אזורי ואף בינלאומי. אם וכאשר ישקע אבק המערכה המוצלחת - שטרם הסתיימה - באיראן, לא מן הנמנע שיקודם מאמץ לכינון "שלום אמריקני" כמו זה שהנהיגה וושינגטון באזור לאחר מלחמת המפרץ הראשונה (1991-1990). דבקות ישראלית בפנטזיות, דוגמת ריקון עזה מפלסטינים, לצד המשך הלחימה ברצועה, קל וחומר פיתוח היבריס שילווה בקריאות לסיפוח ולהתיישבות, עלולים לסכל פירות אסטרטגיים ויכולת לעיצוב גיאופוליטי מחודש וטוב יותר של האזור.
ד"ר מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
