יומיים לפני התקרית בחאן יונס, שבה כ-15 מחבלים ניסו לחדור למוצב צה"ל, נסענו באותו מקום, בציר מורג. ההאמר חצה את שבילי העפר והחולות, הריסות העיר התפזרו ונערמו משני צדי הדרך, ואני הסתכלתי על הבתים השבורים וחשבתי על מי שתיכף נפגוש - צוות הרפואה של גדוד 74, שבו רק נשים. כאן, עכשיו, זה הבית שלהן, כאן הן נרדמות ומתעוררות, מאבדות ומצילות. כאן הן נלחמות על הבית, ועל חיים של אחרים.
הריסות חאן יונס, עזה
(צילום: הגר כוכבי)
"את יודעת שגם עכשיו, כשאנחנו יושבות אתכם, ייתכן שתוך שניות נצטרך לצאת לטפל בפצוע", אומרת סגן א', קצינת הרפואה הגדודית. לידה על הספות הקרועות, בחצר הבית שבו הן גרות, בין הציוד והכלים המאובקים, יושבות סמל נ', פרמדיקית לוחמת, רב״ט מ׳, פרמדיקית לוחמת ורב"ט ת', חובשת קרבית.
סגן א', בת 28, סיימה את מסלול העתודה הרפואית ומיד מצאה את עצמה בלב הלחימה בעזה. בלי תקופת הסתגלות, היא נכנסה ישר לשטח. היא מלווה את הלוחמים, מעניקה טיפול תחת אש, ומובילה את הצוות הרפואי ברגעים הקריטיים ביותר.
אז אתן מכינות אותי, הכול יכול לקרות ועכשיו. זו רמת הדריכות?
״לגמרי, הרמה מקסימלית. כשהאירוע מתחיל, את יודעת מה לעשות. כשאת הולכת לישון, אין לך מושג מה יקרה. הציוד צמוד אלינו, גם כשהולכות לשירותים. בזמן אמת אנחנו מרגישות כל-יכולות. הרגע המפחיד הוא כאן, עכשיו, כשאני יושבת פה ודרוכה להקפצה הבאה שתגיע״, אומרת סמל נ׳, פרמדיקית לוחמת בגדוד, רק בת 20 אבל כבר עשרה חודשים שהיא מלווה את הלוחמים בקרב. מיד בסיום ההכשרה היא נכנסה ללחימה בלבנון, משם המשיכה לגזרת סוריה, והיום היא בעזה, צמודה לטנקיסטים וללוחמי החי"ר של חטיבה 188.
״תראי, הקריאה מגיעה בלי התרעה. נשמעת הצעקה, אנחנו עולות על ציוד, קופצות על ההאמר, ומגיעות לזירה, לפעמים בזמן היתקלויות פעילות. בדרך מנסים להבין פרטים – מתאר, מיקום, מספר פצועים ומצבם", מתארת סמל נ', ״אם יש זמן נותנים הנחיות מרחוק ומנסה לקבל תמונת מצב מפורטת. בדרך לשם, אלה רגעים קריטיים לא פחות שחייבים להביט בהם ימינה ושמאלה, לשמור על עצמנו״.
ואז אתן מגיעות, מה הדבר הראשון שעושים?
״זה יישמע מוזר, אבל אני תמיד שואלת 'מה נשמע', והכי חשוב לדבר ברוגע. לא משנה מה המצב – חשוב להשרות אווירה של רוגע ושליטה. אני מנסה להסביר לפצוע כמה שאפשר את המצב שלו, מה אני חושבת שהוא צריך לקבל, מרגיעה כמה שאפשר. אני מדברת כדי להסיח את הכאב – שואלת מה הוא אוהב לאכול, לעשות, איך קוראים לחברים. ואני תמיד משתדלת ללטף״.
החלטות בין חיים למוות
בעומק המלחמה, כשהזמן אוזל והחיים תלויים על הכף, ההתלבטות הקשה ביותר, הן מספרות, היא האם הנזק עולה על התועלת.
"הגעתי לתקרית קשה של תאונה, עם פצועה מחוסרת הכרה עם חבלת ראש. ההתלבטות אם להנשים אותה הייתה עצומה – כשמנשימים הסיכון לזיהומים גדל, זה עלול להאט את ההחלמה. אבל המצב שלה היה כל כך קשה, שזה היה הדבר האחרון שיכולתי לעשות בשבילה. בסופו של דבר, היא לא שרדה״, נ׳ מספרת.
בעזה, היא מספרת על אירוע אחר שהציב בפניה דילמה דומה: "חייל נפצע וסבל מחבלת בטן קשה, התמונה הרפואית הייתה מסובכת. אחת ההתוויות למתן דם היא כשאת לא מצליחה להשיג מדדים – דופק ועוד, הוא ענה על הקריטריונים וניתן אישור לתת דם, ועדיין הייתה התלבטות עמוקה – כי יש חסרונות, לטווח הארוך זה עלול לסכן אותו. היינו קרובים למנחת, שם היו רופא ופרמדיקית, וביקשתי מהם להכין את הדם. בסוף הוא קיבל אותו במסוק. בכל דבר ופעולה שוקלים יתרונות וחסרונות, ובהמשך כמובן שמתחקרים״.
פעם ראשונה תחת אש
עבור רב"ט ת', שנכנסה לעזה מיד לאחר ההכשרה, האירוע הראשון בשטח היה גם הקשה ביותר. זה קרה כשהאמר עלה על מטען שפצע את הלוחמים. ״המצב של אחד הפצועים היה קשה מאוד, אבל הצלחנו לייצב אותו ולפנות אותו לבית החולים עם דופק. זה הכי חשוב לנו – לפנות את הפצוע בחיים. אחרי כמה ימים שמעתי את ה׳הותר לפרסום׳. זה מרסק אבל חייבים להמשיך״.
מטלטל.
"מאוד. הרגע הזה שבו הודיעו לנו שהוא הגיע לבית החולים במצב יציב, היה מדהים. לכל אחד ואחת כאן היה חיוך על הפנים. זה יום שאף אחד לא יכול היה להרוס לנו״, אומרת סגן א׳. "לצערי, כמה ימים אחרי יצא 'הותר לפרסום'. זה קשה ומרסק, ועדיין, הצלחנו להביא אותו לטיפול, נתנו למשפחה שלו ולו עוד כמה ימים. זה משמעותי, ומנחם לדעת שעשינו הכול.
"כצוות רפואי, נלחמנו עד השנייה האחרונה. כשאת יודעת את זה, ההתרסקות היא קשה אבל היא מנותבת למקום אחר. את קמה וממשיכה לתת את הכול לפצוע הבא. אין לך זכות או יכולת ליפול לתהום כי מחר או עוד חמש דקות פצוע נוסף יצטרך אותך שוב. ובמקרים אחרים, לראות אותם חוזרים לחיים, משתקמים, מתהלכים ומדברים, מעלים תמונה לאינסטגרם – אין יותר טוב מזה. זה נותן תחושת משמעות. זה מזכיר לי למה אני עושה את זה ולמה אני פה״.
החיים עם לוחמים, בסביבה גברית. איך זה?
"זה מורכב לפעמים, כן, לפעמים הם לא תמיד מבינים לגמרי את מה שאנחנו עוברות, אבל הם לומדים, ויש לנו אחת את השנייה".
סגן א׳: "אנחנו כל הזמן יחד, ישנים יחד כ-20 אנשים בבית. התאג"ד לצידנו, מצליחים לתווך קצת את העולם המגדרי ואת עולם הרפואה. מערכת היחסים היא מעולה, הם חלק מאיתנו, אנחנו צוות לכל דבר ועניין. הם תומכים בנו כשקשה, צועקים 'ירי תקין' באמצע הלילה כשיורים לידנו״.
מה עושים יחד? מה לומדים אחד מהשנייה?
"לימדנו את הלוחמים למשל איך לעשות כביסה, זה משפיע גם עליהם לטובה – הם מרגישים יותר בית ומשפחתיות", מספרת מ'. "אנחנו מנסים יחד לנרמל את המציאות הזאת. מעבר לפן הרפואי, שהם מרגישים בטוחים – כשלוחם אומר לך, 'אני ממש מרגיש בנוח שאת הולכת מאחוריי' – זה רווח עצום, זה ממלא אותי. ובכלל, אוכלים יחד, מדברים, משחקים שש בש״.
ת׳: "לפעמים הם משתפים אותנו ברגשות, בדברים שהם לא בהכרח ישתפו אחד את השני, ואנחנו מקשיבות ולצידם. אחד מספר על ההורים, השני איבד חבר. הם משתפים, וזה מדהים״.
מה אתן רואות עליהם אחרי כמעט שנתיים של לחימה?
"יש שחיקה ועייפות, אבל בכל אירוע ומבצע את רואה את המוטיבציה, כמה הם רוצים לתת מעצמם ולעשות הכול כדי להצליח במשימה. אני פוגשת חיילים לא רק באירועי חירום - בסוף אני הרופאה של הגדוד, ואני רואה אותם ביומיום כשכואב להם הגרון. אף אחד מהם לא מוכן לצאת הביתה, לא פגשתי אחד כזה. למרות הקושי, המוטיבציה בשמיים. לא מתקלחים, האוכל בינוני, אבל כולם רוצים להיות כאן יחד״, אומרת א׳.
2,874 לוחמים נפצעו עד כה בתמרון בעזה, בהם 551 באורח קשה. 454 חללים נפלו ברצועה. במהלך המלחמה, חיל הרפואה עבר שינויים משמעותיים - לראשונה בשדה הקרב ניתנות מנות דם מלא על ידי צוותי הרפואה הגדודיים, התווספו יכולות ניטור והנשמה. השימוש בדם מלא תורגל עוד לפני המלחמה, וכיום צה"ל הוא הצבא היחיד בעולם שמיישם את הטכנולוגיה הזו בשדה הקרב.
במהלך השנה הוכשרו כ-150 פרמדיקים סדירים שנשלחו ליחידות השונות, ועוד כ-150 פרמדיקים נמצאים בימים אלה בשלבים שונים של הקורסים. ״זו ההכשרה הארוכה בצבא, והטובה ביותר״, הן אומרות בגאווה. ״אנחנו לא רואות את עצמנו עושות משהו אחר, גם לא בעתיד״.
"לא להקשיב לקולות שמורידים"
כאישה דתייה ונשואה, מ׳ רוצה לשבור מיתוסים. "אני רוצה, בשביל בנות אחרות לפני צבא, לפני שירות לאומי, לפני השיקולים האלה – שלא יקשיבו לקולות שמורידים, לא להקשיב לקולות שמדברים על איזשהו חוסר צניעות, או בעיה עם מגע בין נשים לגברים .אני לא אומרת שאין קשיים, כי יש, אבל הצבא מאוד מקפיד על זה. יש לי חדר משלי, פרטיות, שירותים – הכל מסודר ומוגן, מופרד. אף גבר לא ייגע או יחבק בלי רשות״.
מ׳, שהיה לה פטור מגיוס, התחילה במסלול פרמדיקים באזרחות בשירות לאומי. ״לפני שפרצה המלחמה, התלבטתי אם להתגייס. בסוף בחרתי לוותר על הפטור ולהתגייס. ואז הכול התחיל, ובמחשבה אחורה – אם הייתי בוחרת לא להתגייס, הייתי אוכלת את עצמי עד היום״.
החברות שמחזיקה הכול
"אנחנו עוגן אחת עבור השנייה, אנחנו הבנות היחידות כאן ובסוף זה מחבר", מסבירות הלוחמות. גם בפרטים הקטנים זה מורגש: "לבנים יותר קל, אפילו בדברים הפיזיים - למשל לחפוף את השיער. הם צריכים בקבוק אחד, אנחנו שישייה ועוד יד שעוזרת. זה לוקח מלא זמן״.
"אנחנו אחת בשביל השנייה, עם השנייה, בכל דבר", אומרת ת'. "יש כאן חיבור שלא הרגשתי קודם. אנחנו גרות יחד, ישנות ואוכלות יחד, עושות הכול יחד, חוות יחד – דברים שקשה להסביר ולתאר בחוץ״.
"תראי, את המפקדת שלהן, אבל שוב, אנחנו גרות ועושות הכול יחד, וזה יוצר עניין עם פיקוד. אני מרגישה שהכבוד שלהן אליי הוא לא בגלל הדרגות אלא בזכות החברות", אומרת סגן א'.
״א׳ נלחמת עבורנו, מטפלת בנו, וכולנו נוהגים כך, בכלל כלפי כל הצוות״, הן אומרות. ״אנחנו פה להציל חיים, אבל בדרך אנחנו מצילות אחת את השנייה״.
פורסם לראשונה: 00:01, 22.08.25
