ביקורו של נשיא טורקיה ארדואן בסעודיה השבוע אינו מהלך גיאו־פוליטי דרמטי, אלא שלב נוסף באסטרטגיה של ריאד לגידור סיכונים בסביבה אזורית בלתי יציבה. בניגוד לטענות שנשמעו, שלפיהן התקרבות סעודית־טורקית משקפת יישור קו אידיאולוגי או חבירה סעודית לציר המזוהה עם האחים המוסלמים, המציאות פרגמטית בהרבה, וגם הרבה פחות מפתיעה.
ראשית, ההתחממות ביחסים בין ריאד לאנקרה לא החלה לאחרונה. מדובר בתהליך הנמשך זה כחמש שנים, לאחר תקופה של מתיחות חריפה בין המדינות. מאז 2021 השקיעו שני הצדדים מאמץ ניכר בשיקום היחסים, תהליך שהגיע לשיאו בחתימת עסקת היצוא הביטחוני הגדולה בתולדות טורקיה ב־2023, שכללה כלי טיס בלתי מאוישים, העברת טכנולוגיה וייצור משותף. לפיכך, מדובר בביסוס והעמקה, לא בפריצת דרך פתאומית.
1 צפייה בגלריה
נשיא טורקיה ארדואן בריאד עם בן סלמאן
(mhkuo: Murat Cetinmuhurdar/Turkish Presidential Press Office/Handout via REUTERS)
בליבת ההתקרבות עומדת אסטרטגיית הגידור. נוכח אי־ודאות גוברת - המתיחות בין ארה"ב לאיראן, המלחמה בעזה, חוסר היציבות בתימן ובסודן, סוריה וקרן אפריקה - ריאד מבקשת להרחיב את סל השותפויות המדיניות, הכלכליות והביטחוניות שלה, מבלי להיכנס לבריתות מחייבות. טורקיה משתלבת היטב בהיגיון זה: מעצמה אזורית בעלת יכולות תעשייתיות, צבאיות ודיפלומטיות משמעותיות, אך ללא המגבלות והמחירים הנלווים לעיתים לשותפות עם ארה"ב. ישנו ספק כמעט מובנה בריאד באשר למחויבות הביטחונית של וושינגטון כלפיה, ספק שכנראה התעצם לאחר שבן סלמאן לא קיבל מטראמפ הסכם הגנה במודל של יפן או קוריאה, כפי שרצה.
סעודיה גילתה בעבר פרגמטיות בגישתה למגעים עם "סניפי" האחים המוסלמים בתימן ואף מול חמאס, אך אין מדובר בהצטרפות סעודית לציר אידיאולוגי חדש. היא לא זנחה את חשדותיה כלפי האחים המוסלמים, שהוצאו מחוץ לחוק בממלכה, ולא אימצה את תפיסת עולמו של ארדואן. הקשר הוא תועלתני. לשיקולים הגיאו־פוליטיים יש משקל, אך הם לעיתים משניים לכלכלה. בריאד ובאנקרה מדברים בגלוי על שיתופי פעולה עמוקים המבוססים על פרויקטים קונקרטיים להעלאת היקף הסחר הדו־צדדי מכשמונה מיליארד דולר לכ־30 מיליארד.
מהזווית האזורית, ההתקרבות בין ריאד לאנקרה נוגעת גם לסוריה שלאחר אסד, שם ניכר כי שני הצדדים שותפים לתמיכה באחמד א־שרע. גם כאן, האידיאולוגיה פחות חשובה מה”ריאל־פוליטיק"
מהזווית האזורית, ההתקרבות בין ריאד לאנקרה נוגעת גם לסוריה שלאחר אסד, שם ניכר כי שני הצדדים שותפים לתמיכה באחמד א־שרע. גם כאן, האידיאולוגיה פחות חשובה מה”ריאל־פוליטיק": סעודיה וטורקיה חולקות אינטרס למנוע את חזרתה של סוריה לזירה של השפעה איראנית, התפוררות מדינתית או כאוס ג'יהאדיסטי מחודש.
ההתקרבות בין ריאד לאנקרה אינה מתרחשת בוואקום וגם לא נעלמה החשדנות הסעודית כלפי כוונות ההתפשטות הטורקית באזור. אתגר נוסף קשור ליחסי טורקיה עם איחוד האמירויות: האחרונה היא שותפת סחר חשובה יותר לטורקיה מסעודיה, ואנקרה תצטרך לאזן בין המתחרות מהמפרץ מבלי לבחור צד.
דווח גם שפקיסטן, בעלת היכולת הגרעינית, תצטרף למעין "נאט"ו ערבי" יחד עם טורקיה וסעודיה. לפקיסטן ולסעודיה יחסים אסטרטגיים מיוחדים, שייתכן שכוללים ערבויות גרעיניות. אנקרה ואיסלאמבאד לא נהנות מיחסים קרובים שכאלה, ולא סביר שפקיסטן תפרוס גם על טורקיה שמיכת הרתעה שכזו.
ביקורו של ארדואן מדגיש את המורכבות ההולכת וגוברת של הדיפלומטיה המזרח־תיכונית. ריאד אינה מחליפה שותף אחד באחר - היא מוסיפה שכבות של קשרים שייטיבו עם ביטחונה. היעד הוא ביטחון והאמצעים הם גידור סיכונים כלכליים ואסטרטגיים בין מספר שחקנים, כדי לצמצם חשיפה לזעזועים, לחצים ותלות יתר.
ד"ר יואל גוז'נסקיINSSמנקודת מבט ישראלית, המסקנה המרכזית היא שיש לפרש את שיתוף הפעולה הסעודי–טורקי דרך עדשת ניהול הסיכונים, ולא כסטייה אידיאולוגית. ריאד מגדרת סיכונים ולא משנה כיוון. ואם חמש השנים האחרונות הן אינדיקציה, מגמה זו צפויה להעמיק בהדרגה, בשקט ובפרגמטיות, ולא להתפתח בן לילה לציר אזורי חדש.
ד"ר יואל גוז'נסקי הוא מומחה למדינות המפרץ ב־INSS ולשעבר במל"ל
