זה נושא שכבר מתפוצץ ברשת – ולא במקרה. הוא זועק לא רק לכותרת, אלא להתבוננות עמוקה וכואבת, אז החלטתי לקחת את המושכות ולנסות לגעת בו לפחות בקצה המזלג.
נתחיל מסיפור. לפני כשמונה שנים גרתי בדירת שותפות. תהילה (שם בדוי), שישנה במיטה ממש מעבר לקיר החדר שלי, הייתה אז צעירה בת 21 עם מטען כבד מנשוא – כזה שאף אחת לא אמורה לשאת. באחד הערבים, עם קערת קורנפלקס טבול בחלב ועייפות של סוף יום, היא סיפרה לי, ברעד ובגילוי לב, על התופת שעברה בביתה: גילוי עריות מצד אחד מאחיה וגם מצד אביה בילדותה, אלימות פיזית ונפשית מתמשכת, גזלייטינג בלתי נגמר ואף עונשי רעב. הלב שלי יצא אליה. ותהילה, לצערי, היא אחת מיני רבות – וגם רבים.
הסיפור של תהילה אינו מקרה חריג – הוא סימפטום של כשל מערכתי עמוק.
במדינת ישראל של היום, ההמתנה לקבלת טיפול נפשי במערכת הבריאות הציבורית, ובפרט טיפול מותאם עבור נפגעות ונפגעי התעללות מינית - עומדת על ממוצע של כשנתיים ואף יותר.
גם כלב שירות, עבור מי שסובלים מתסמיני פוסט- טראומה מורכבת קשים, אינו מסובסד עבור אלו שהטראומה המתמשכת שחוו קרתה "כאן בבית".
במקביל, תהילה סיפרה לי על הסיוטים בלילה, התקפי החרדה במהלך היום, הדיכאון הקשה והפלאשבקים – ובעיקר על הבדידות התהומית. המקום שהיה אמור להיות הבטוח והשמור ביותר- התא המשפחתי, היה המקום שבו חוותה את הפגיעות הקשות ביותר. כך נותרה ללא עורף משפחתי מגן ותומך.
הייתם מצפים שאנשים שעברו שבי בביתם שלהם יקבלו מהמדינה סבסוד מלא לטיפול נפשי יציב וארוך טווח לכל חייהם, ולפחות כלב שירות. אבל בישראל קיימת היררכיה ברורה מאוד של טראומות.
פערים שגובלים לעיתים בחוסר אנושיות
שיהיה ברור: כל אדם שעבר תופת וסובל מתסמינים פוסט טראומטיים זכאי לכל החמלה, ההכרה, והמעטפת הטיפולית שהמדינה יכולה להעניק. הכעס אינו מופנה כלפי מי שכן מקבל מענה, הוא מופנה כלפי ההפליה והפערים הבלתי מתקבלים על הדעת – פערים שגובלים לעיתים בחוסר אנושיות.
מחקרים רבים בתחום הטראומה תומכים בטענה הזו באופן חד משמעי. במאמרו "ריצוי: אסטרטגיית הישרדות במקום תסמונת סטוקהולם", כותב ד"ר פטריק קרנס כי נפגעים מהתעללות בין-אישית כרונית, לרבות אלימות במשפחה, מפגינים אסטרטגיות הישרדות ותגובות טראומטיות שאינן ניצנות להבחנה מאלו שנצפות אצל שבויי מלחמה ובני ערובה.
גם סקירה קלינית של קליבלנד קליניק קובעת כי התעללות מתמשכת בתוך מערכות יחסים אינטימיות, עלולה להוביל לתגובות טראומטיות זהות לאלו הנצפות במצבי שבי - ובהן הפרעת דחק פוסט-טראומטית, התקשרות רגשית לפוגע, פגיעה ביכולת להימלט מהמצב או לזהות אפשרות ממשית ליציאה ממנו, ועוד.
כן, יש כאן שורדות ושורדי שבי — והשבי שלהם התרחש כאן, בבית. ההכרה בכך אינה גורעת מהכאב והלגיטימיות של שורדי השבי שקרה מחוץ לגבולות ישראל. יש מקום לכולם: לכאב של כולם, לשבי של כולם. אף כאב אינו מבטל כאב אחר
במילים אחרות – שבי אינו מתקיים רק מעבר לגבול. הוא יכול להתרחש גם כאן, בבית, במקום שאמור להיות הבטוח ביותר.
זו ידיעה קשה מאוד ומטלטלת. אולי זו גם הסיבה שהיא מעוררת כל כך הרבה התנגדות. החברה הישראלית מתקשה להכיל מורכבות מהסוג הזה. אבל המורכבות הזו קיימת — בין אם נרצה ובין אם לא, וההתעלמות ממנה משאירה את מי שחוו כאן תופת ממושכת לבד, בלי הכרה ובלי מענה.
לא לגרוע
איש אינו מבקש לגרוע מהכאב או מההכרה בשורדי השבי שחזרו מהתופת הנוראה מחוץ לגבולות ישראל. להפך. הדרישה היא פשוטה: לאפשר גם לאלו שסובלים כאן כבר שנים אחרי התופת שעברו, מבעד למחשכים של בושה, פחד וחוסר נראות, לקבל הכרה וזכויות שוות — בנוסף, לא במקום. צמצום הפערים הוא הכרח מוסרי.
על פי נתונים רשמיים מי שעברו שבי מחוץ לגבולות המדינה זכאים לטיפולים נפשיים פרטיים ארוכי טווח לכל חייהם, כלב שירות במימון מלא, טיפול מסובסד בקנאביס, קצבה של 9,000 שקל בחודש, טיפולים אלטרנטיביים, מענקים ופיצויים בשווי עשרות אלפי שקלים ואף יותר.
גם נפגעי פעולות איבה זכאים לקצבה כפולה ממשרד הביטחון והביטוח הלאומי יחד, בנוסף לטיפולים פרטניים ואף זוגיים ממומנים לכל החיים, כלב שירות, פיצויים, קנאביס ומסגרות פרטיות עוטפות.
אך האם ילדים שנאנסו בביתם, או נשים וגברים שעברו אלימות והתעללות מתמשכת עם השלכות נפשיות קשות לא פחות — אינם באחריות המדינה? האם מי שאין להם בית תומך לשוב אליו, דווקא משום שהפגיעה התרחשה בבית, אינם זכאים לאותה אחריות? לומר “לא” — זו עמדה שקשה מאוד להצדיק מוסרית ואנושית..
אובדנות בקרב נפגעות ונפגעי התעללות מינית, במיוחד בילדות, היא תופעה שכיחה ומדאיגה.כשפגיעה מתרחשת במחשכים נוח פחות לדבר עליה — אך שתיקה גובה מחיר. הגיע הזמן להכיר בתופעה ובמחסור המשווע במענים.
כשנושא השוויון עולה, רבים מפרשים זאת כתקיפה של מי שמקבל כיום תמיכה. זו טעות. הכעס אינו מופנה כלפי הנפגעים — אלא כלפי מערכת שמפקירה, ומותירה אחרים שהשבי שלהם קרה כאן בבית — מאחור. אנשים שנפגעו בביתם שלהם הם לרוב נטולי עורף משפחתי, ואולי זו חלק מהבעיה - אין מי שיילחם עבורם. וכשאין עורף — קל מאוד להישמט מתחת לגלגלים.
הגיע הזמן להפנות זרקור גם אל תוך המחשכים — אל מי שנותרו מקופחות ומקופחים, וזקוקים נואשות לעורף שילחם גם עבורם, ולחברה שתעמוד איתנה לצידם אחרי התופת.
"עברתי שבי"
אני זוכרת את המשפט האחרון שתהילה אמרה לי, לפני שפינתה את הקערה במבט עייף וכאוב, אי שם לפני שמונה שנים: "עברתי שבי, אני נשבעת לך. היית מאמינה שילדה יכולה להיות שבויה בביתה שלה? רק הקטע שאין לי בית לחזור אליו, קולטת?".
כן, יש כאן שורדות ושורדי שבי — והשבי שלהם התרחש כאן, בבית. ההכרה בכך אינה גורעת מהכאב והלגיטימיות של שורדי השבי שקרה מחוץ לגבולות ישראל. יש מקום לכולם: לכאב של כולם, לשבי של כולם. אף כאב אינו מבטל כאב אחר.
מייגן סולצילום: ענבל מרוזהצעד הראשון הוא הכרה. הצעד הבא הוא דרישה בלתי מתפשרת מהמדינה: לאפשר לכל אדם שעבר התעללות מתמשכת וסובל מתסמיני פוסט טראומה מורכבת טיפול נפשי זמין וארוך טווח, כלב שירות, וסל רחב של מענים שיאפשרו חיים לצד ההשלכות של ההתעללות שעברו.
בואו נהיה חברה שמכילה את כל סוגי הכאב והשבי. בואו נאיר זרקור גם על מה שחשוך ונסתר מהעין, ונלחם עבור אלו שאין מי שילחם עבורם.
