בשעה שהדיחו את יולי אדלשטיין לטובת חוק השתמטות, התקיים טקס סיום קורס קציני חי"ר מילואים. רובם המוחלט בעלי משפחות, שהתנדבו לקורס בן שלושה חודשים (בנוסף למאות ימי מילואים שהם עשו בשנה וחצי האחרונות). מי שנכח בטקס התרגש עד דמעות (רק חבל היה להיווכח שמלבד מפקד בה"ד 1 לא היתה נציגות של המטה הכללי, כפי שנהוג בקורסי הקצינים של חיילי הסדיר).
המפגש בין הצוערים למשפחות שיקף את הסיפור הישראלי הנוכחי שבו אנו חיים ביקומים נפרדים. כנסת מנותקת מול החיים האמיתיים. משפחות המילואים לעומת העולם החרדי, פרופיל הצוערים מול חלקים אחרים של החברה הישראלית. אך מעל לכול, במגרש המסדרים בהק בצבעים עזים הפער העצום והכואב בין היקום החרדי לעולם המשרתים.
רבים מייחסים את המשבר בחברה המערבית לפוסט-מודרניזם - גישה שחרתה על דגלה את ניפוץ האמת המוחלטת, כאשר לפרט ולכל זרם יש את הסיפר משלו. מה שמוזר הוא שבהפוך על הפוך הזרם החרדי, שהוא הכי שמרני בארצנו הקטנה, אימץ גישה ליברלית כה מובהקת. החרדים אוחזים בערך אחד כחזות הכול, גם אם הוא סותר את כל האמיתות שעדיין משותפות בחברה הישראלית. בניגוד לרוב החברה, למעט השוליים שבתוכה, המשקללת בין ערכים סותרים על מנת לרקום פה חיים משותפים, בעולם החרדי יש רק ערך אחד ואין בלתו.
ערך לימוד התורה גובר על סט ערכים מובהקים כמו ערבות הדדית ופיקוח נפש, שבלעדיהם כל חברה, ולבטח החברה היהודית, אינה יכולה להתקיים. מדובר בהשקפה שבה להיגיון הבריא אין מקום. דבריהם נשמעים מעל כל במה, ויש בתוכנו גם הקונים את תורתם. כדאי אם כן להפנות אותם לפרקים הרבים במקרא המתייחסים לערבות ההדדית כתנאי הכרחי לקיומה של חברה, כאשר פיקוח נפש גובר על כל ערך אחר. יציאה למלחמת אין ברירה היא חלק בלתי נפרד מהתורה הקדושה.
היבט אחר שמן הראוי לעסוק בו הוא התנשאות ויהירות של המנהיגים הפוליטיים שלהם, במיוחד ביחס לזרם הציוני-דתי - לא המפלגה - כאשר חברי הכנסת גולדקנופף וגפני אומרים את הדברים הבאים: "הציונות הדתית בראש ההסתה נגד הציבור החרדי", "הם יותר גרועים מהשונאים הגדולים ביותר של לומדי התורה" ו"הם משחקים לידיים של השמאל". המסקנה אם כן, לפי ח"כ גפני: "גט כריתות לציבור הדתי-לאומי". אמירות הזויות, הרי גפני וגולדקנופף פוגשים מדי יום משפחות ואנשי מילואים המחוברים לעולם התורה לא פחות מיושבי בית המדרש החרדי.
מעבר לקהות החושים שלהם, יש בגישתם עיוורון ערכי. הרי מסירות נפש ואחריות לקולקטיב בסולם ערכי גוברת על כל דבר אחר, בטח בזמן מלחמה, אז במה חטא השמאל שהוא שותף לסולם זה?
המסקנה המתבקשת היא שאנו חיים בשני יקומים. גם הטיעון הנכון כשלעצמו, שרבים מהחברה הישראלית אינם נמצאים מתחת לאלונקה בכל האמור האמור לשירות בדרג הלוחם, אינו מחזיק מים. משתמטים אלו אינם הופכים את ישבתם בבית לערך. הם לא קולקטיב או קהילה שמצהירה קבל עם ועדה שהם לא חלק מהממלכה. בעולם החרדי מדובר באימוץ נרטיב שבו אין להם חלק ונחלה בחברה הישראלית. רק כך ניתן להבין את התנגדותם לגיוס חרדים שאינם מקרב לומדי התורה. גם הטענה המקוממת מכול, שמא הם יתקלקלו בצבא ולא יֵצאו חרדים, אינה יכולה להישמע בהיבט המוסרי. הרי אנו עוסקים במלחמת קיום, כיצד ניתן בכלל להשוות את הנזק לכאורה מהגיוס לצה"ל מול מסירות הנפש של החיילים. להשוות סיכון של ירידה ברמת הדתיות מול סכנת החיים של חייל בסדיר ובמילואים זה כשל מוסרי.
מוטי שקלארלצערנו, ממשלת ישראל על כל מרכיביה שותפה לעיוורון הערכי הזה. ההתנהלות הצינית מסביב לסאגת יו"ר ועדת חוץ וביטחון מצביעה בעליל יותר מכול על אטימות וזלזול במשפחות החיילים. אין מדובר בוויכוח אידיאולוגי. אין כאן עניין של משילות, ממשלת ישראל מנותקת מהאתוס הישראלי ומפנה עורף למשרתים, שרבים מהם הצביעו עבורם. לא בכדי הממשלה אינה בוחנת את שירות המילואים, מהלך מתחייב לאור מיעוט המשרתים. לא ניתן להחזיק את המקל משני קצותיו - מחד לדבר על חשיבות השירות, ומאידך להפוך את שירות המילואים לשירות התנדבותי.
המהלך הציני והמרושע של החלפת יו"ר ועדת חוץ והביטחון אינו רק פגיעה באישיות נדירה בכנסת, שהוא ציוני אמיתי המחובר בכל נימי נפשו לאתוס היהודי-ישראלי. היא בעיקר מהווה מכה אנושה באמון החברה בישות הפוליטית, במיוחד במחנה הקורא לעצמו המחנה הלאומי. נותר רק לקוות שמצביעי המפלגות של ממשלה זו יתמכו בבחירות הבאות במפלגות שיניפו את דגל הערכיות על פני נאמנות שבטית.
