רעיון העברת תושבים מרצועת עזה, כמו שהעלה השבוע נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, בוצע כבר בעבר - אם כי בהיקפים קטנים בהרבה. בקיץ 1971, עם התגברות פעולות הטרור ברצועה, הועברו לסיני יותר מ-10,000 תושבים ממחנות הפליטים ג'באליה ושאטי. תוך זמן קצר צנח מספר הפיגועים ברצועה מ-445 בשנת 1971 לעשרות בודדות שנה לאחר מכן. המספר נותר נמוך עד פרוץ האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987.
בתחילת שנת 1971 נרצחו הילדים מרק דניאל (7) ואביגיל (5) ארויו, שנסעו עם הוריהם ברכב מצפון לעיר עזה. מחבלים השליכו רימון לתוך המכונית שבה נסעו בני המשפחה. ההורים נפצעו. בעקבות המקרה הטרגי הזה ומקרים נוספים, הוחלט לפעול נגד הטרור ברצועה. מי שקיבל את המשימה למגר את הטרור ברצועת עזה היה אלוף פיקוד הדרום דאז, אריאל שרון. הוא נעזר במאיר דגן, שהיה אז מפקד סיירת רימון. מדובר בסיירת שהוקמה במיוחד לטפל בטרור העזתי.
הגירוש מעזה בשנות ה-70
(מתוך "סינדרום עזה" בכאן 11)
בסרטון: "העלו אנשים על משאיות בלילה" - קטע מפרויקט בשלושה חלקים בשם "סינדרום עזה" שישודר במוצאי שבת הקרובה בכאן 11. מסמך תיעודי רחב היקף: סיפורה של רצועת עזה ותולדות סכסוך הדמים שמתחולל כבר 76 שנים.
5 צפייה בגלריה
מתוך ארכיון "ידיעות אחרונות". שוכנו בבתים של המצרים, שנועדו לבכירים לפני ששת הימים
(צילום: מתוך ארכיון "ידיעות אחרונות")
ביולי 1971 הגיע המבצע לשיאו כשכוחות צה"ל נכנסו לשני מחנות הפליטים שבצפון רצועת עזה. כ-10,500 תושבים הועברו מבתיהם דרומה לאל עריש שבצפון סיני ובודדים הוסעו ליהודה ושומרון. לפי דיווחים אחרים המספרים היו גבוהים בהרבה. סיני, נזכיר, היה בשליטת ישראל באותם ימים.
ב"ידיעות אחרונות" פורסם כי כמה מתושבי מחנות הפליטים נמלטו מבתיהם, כיוון שסירבו לעבור לדירות שהוצעו להם באל עריש, כשהם מפקירים את רכושם. מי שעוד הביעו זעם היו עובדי סוכנות הפליטים של האו"ם (אונר"א) שפתחו בשביתה בצל הצעד הישראלי.
עם זאת, היו גם פרסומים לפיהם המפונים מרצועת עזה היו מרוצים בדירות החדשות שלהם בצפון סיני. בסוף יולי הגיע שר הביטחון דאז, משה דיין, לביקור בבתים באל עריש. בכתבה שפורסמה אז נכתב כי המפונים הביעו שביעות רצון מרמת הדיור שניתן להם באל עריש ומהטיפול שהעניק להם הממשל הצבאי. אותם מפונים מהרצועה ציינו כי מיום בואם לאל עריש הם יכלו להמשיך בעבודתם.
עוד פורסם כי מפקדת הנפה הציעה לכל המפונים תעסוקה במקום, אם יזדקקו לכך. במקביל, נעשו בדיקות על מנת לאפשר לאותם מפונים להמשיך בעבודתם הקודמת. כמו כן פורסם כי צה"ל סיפק מזון למפונים והביע תקווה כי סוכנות הסעד לפליטים של האו"ם תוכל לדאוג להם במהרה.
מאל עריש הצפין דיין למחנה הפליטים ג'באליה וביקר במקומות שמהם פונו התושבים, אשר בתיהם "הוסרו" מהשטח – כלומר נהרסו. דיין וקצינים בכירים שהתלוו אליו לסיור דנו בסלילת תוואי לכביש ביטחון. במערכת הביטחון התגאו כי בעשרת הימים שלאחר העברת התושבים מעזה לצפון סיני לא הייתה שום תקרית ביטחונית.
בינתיים למפונים היו לא מעט תלונות. הם השמיעו תלונות על חלוקה בלתי צודקת של הדירות, ללא התחשבות מספקת בגודל המשפחה. הם הביאו דוגמאות של משפחות עם מספר נפשות קטן שזכו לדירה של שלושה חדרים, בעוד שמשפחות מרובות ילדים קיבלו דירות של שני חדרים בלבד. מרביתם טענו שהורחקו מקרוביהם וממכריהם, ושהם זרים לתושבי אל עריש וחוששים שלא ייקלטו במקום החדש.
כמו כן, היו כאלו שהתלוננו על מחסור במים בקומות העליונות של הבניינים שאליהם הועברו המפונים. כמה תלונות עסקו בכך שתושבי מחנות הפליטים שפונו אינם רגילים לגור בבתים משותפים ועוד. בכתבה ב"ידיעות אחרונות" נכתב אז כי איש מהמפונים לא התלונן על טיב הדיור – בבתים בני שלוש וארבע קומות, שנבנו על-ידי המצרים עבור קצינים ופקידים בכירים לפני מלחמת ששת הימים.
כמה חודשים לאחר העברת תושבי צפון הרצועה לאל עריש ביקרה במקום כתבת "7 ימים" צביה כהן. "באנו לאל עריש לראות כיצד הסתדרו כאן המפונים ממחנה הפליטים ג'באליה", היא כתבה בפתח הכתבה. בכתבה נכתב כי ביולי 1971 הוצגו בפני המשפחות במחנות שאטי וג'באליה שלוש אפשרויות – לעבור ליהודה ולשומרון, למקום אחר בעזה או לאל עריש. כל מי שפונה מביתו קיבל פיצויים עבור הרכוש שהותיר, כשוועדה מיוחדת קבעה את ערך הרכוש. "כל עץ בחצר נכלל בתשלום הפיצויים", אמר אז דובר הממשל הצבאי ברצועת עזה ובצפון סיני, סגן אלוף שמואל לירן.
מוחמד מוסטפה, שעבד כצלם בעזה, סיפר כי לא מדובר במקצוע מבוקש באל עריש. לדבריו, הוא עבר לעבוד בישראל במחלבה, ואז הרוויח 17 לירות ליום, במקום 6-5 לירות ליום שהרוויח בעבר. לדבריו, רמת החיים אומנם עלתה, אך לא היה לו כסף מספיק לקניית מזון ובגדים.
בינתיים, פאטמה בת ה-27 הביאה את שני ילדיה, שהיו "יחפים ומזוהמים" למרפאה כי הם לא הרגישו טוב. הטיפול במרפאה ניתן ללא תשלום. הצוות המקומי כולל 8-6 אחיות, איש מעבדה, מינהלן ועובד טכני. הרופאים הגיעו בתורניות מישראל.
הכתבת נכנסה לדירתה של ואטחה חסאן. על-פי התיאור בדירה יש שני חדרים, מרפסת, מטבח וחדר שירותים, ובו מקלחת ובית שימוש "על הרצפה". החדר האחד ריק כולו, על הקיר מנורת נפט ועל התקרה נורת חשמל. בחדרה השני מגובבים מזרנים זה על זה. על הקיר נתלה שטיח גובלן צבעוני ותמונה משפחתית. כמו כן היה בחדר שולחן כתיב ועליו מחברות וספרים.
"אין לנו תנור או מקרר", אמרה אחת הנשים. "וגם לא מכונת כביסה", הוסיפה פאטמה בת ה-12, שלא היה לה מושג מהו הכלי המשונה שהצלם מיכה ברעם החזיק בידו. כשהכתבת יצאה מהבניין היא שאלה את הנשים לגבי השביסים שהיו על ראשיהן. הנשים ענו במקהלה: "אנחנו לובשות שחור כאבל על פלסטין, כשננצח – נלבש לבן".
