המעגל נסגר בצומת שער הנגב: שנתיים בדיוק אחרי העצרת הראשונה בצומת הקשתות למען השבת החטופים, בני משפחות חטופים ותושבי האזור קיימו אמש (שבת) במקום עצרת אחרונה - כדי לומר תודה לכל מי שהשתתף במאבק.
תיעוד מהעצרת האחרונה בצומת הקשתות
(צילום: רוני גרין שאולוב)
בראשית המאבק להשבת החטופים הגיעו לעצרות בצומת הקשתות עשרות מפגינים, ולעיתים פחות. קהילות שלמות עדיין היו מפונות מבתיהן, אבל בכל מוצאי שבת הגיעו לצומת כדי לעמוד יחד. לפעמים גם נשמעה בעת האירוע אזעקת צבע אדום שאילצה את הנוכחים להשתטחו על הקרקע, אך כשהשקט חזר הם קמו והמשיכו. לאט-לאט נרקמה בצומת קהילה שהתאגדה סביב החזרת החטופים.
האירוע הקבוע בשער הנגב כונה "העצרת הכי קרובה לחטופים" עקב הקרבה לרצועת עזה, וכן בגלל שמדובר במיקום שממנו נחטפו ישראלים, ובעיקר בגלל אנשי העוטף שחוו את הטבח על בשרם ועמדו כאן, במקום שבו האדמה עדיין נושאת זיכרון.
עם זאת, היום נראתה בצומת הקשתות תמונה אחרת: ברז בירה נפתח, שולחן כיבוד הוצב, עציצים חולקו. אנשים התחבקו, חייכו ונשמו לרווחה - אך לצד השמחה נשמעו גם דאגה וחשש מהניסיון לשכתב את ההיסטוריה, בהיעדר ועדת חקירה ממלכתית לאירועי 7 באוקטובר.
"איך אומרים תודה אחרי שנתיים?"
העצרת בצומת הקשתות ידעה רגעי שבר ורגעי אור. לישי לביא-מירן, שנאבקה ללא הפסקה על השבתו של בן זוגה עמרי, עמדה במקום שוב ושוב וזעקה את כאבה. באחד הרגעים המרגשים היא חזרה לצומת, הפעם יחד עם עמרי. מנגד, דבורה עידן, אימו של צחי עידן, שהייתה חלק בלתי נפרד מהעצרות, לא זכתה להתאחד עם בנה. בהמשך עלו לבמה לישי ולירן ברמן, אחיהם של שורדי השבי גל וזיו ברמן, ונשאו נאום משותף.
לישי סיפרה כי "דווקא הנאום הזה היה מהמסובכים לכתוב. איך אומרים תודה לאנשים שסיפקו לנו חמצן במשך שנתיים, שהפכו מאבק אישי למאבק לאומי?". הקשר בין לישי ולירן נולד מתוך כורח מציאות אכזרי: שתי משפחות משער הנגב שלא הכירו קודם לכן, ומצאו את עצמן נאבקות זו לצד זו, מירושלים ועד הבית הלבן. "לא ידענו כמה זמן נהיה יחד במאבק", אמרו, "ועכשיו אנחנו יודעים שלא ניפרד לעולם״.
לירן הוסיף כי גם ברגעים הקשים ביותר, הם לא הרשו לעצמם לדמיין תסריט אחר מלבד חזרת יקיריהם הביתה. "גם ברגעים המייאשים ביותר ידענו שעמרי, גלי וזיוי יחזרו", אמר. "לא הייתה לנו פריווילגיה לחשוב אחרת. כשאתה במאבק הישרדותי אתה חייב להישאר ממוקד מטרה ולהכריח את עצמך לא לדמיין את הרע מכל. אתה נכנס למצב שבו אתה מאחסן בצד את הסיוטים, אחרת לא נצליח".
5 צפייה בגלריה
"הצומת הפכה לסמל של סולידריות ושל בית". אחותה של דורון שטיינברכר בעצרת
(צילום: רוני גרין שאולוב)
הוא שיתף עוד כי עסקת החטופים בינואר 2025 הייתה אחד מהרגעים הקשים ביותר עבור המשפחות. ״לצד ההקלה על חזרת שורדים ושורדות רבים עלו גם הסיוטים", תיאר. "דמיינו שעכשיו נפסיק לעניין את הציבור, שתפסיקו להגיע, שנישאר לבד״. אבל הקהל לא שכח.
לישי ולירן הודו לחיילים ולכוחות הביטחון, והקדישו מילים חמות במיוחד לקהילה המקומית. "אתם הדוגמה לאזרחות טובה", אמרה לישי לאנשי הקשתות. "המקום הזה תמיד יהיה בית". לצד דברי התודה, השניים הזכירו גם את המחיר: המאות שנרצחו בטבח, הלוחמים שנפלו והחטופים שחזרו בארונות. המאבק הבא, הבהירו, יהיה למען הקמת ועדת חקירה ממלכתית ולקיחת אחריות. "במדינה שבה יש אזרחים כמוכם תמיד תהיה תקווה", שיבחו.
בעצרת נשאה דברים גם ימית אשכנזי, אחותה של שורדת השבי דורון שטיינברכר. היא חזרה לפגישה הראשונה של משפחות החטופים עם מועצת שער הנגב בדצמבר 2023. "אני זוכרת את התחושה. הרגשנו לבד. שאלנו איפה הקהילה שלנו. מאותה פגישה הכול השתנה", תיארה, וסיפרה כי אז התחילו העצרות: "האנדרטאות סביבנו מספרות על הקרבות שהתנהלו ממש כאן. האדמה זועקת בדממה, אבל אותה צומת הפכה גם לסמל של סולידריות ושל בית. צומת הקשתות תמיד הייתה הסימן שהגענו הביתה".
ימית אמרה עוד כי "לא הרגשתי גיבורה. אחותי הייתה חטופה. עשיתי מה שכל אחות הייתה עושה. לכם הייתה ברירה. יכולתם להישאר בבית ובחרתם להיכנס איתנו מתחת לאלונקה". לצד התשבחות, ימית השמיעה גם אמירה נחרצת: "טבח 7 באוקטובר הוא האסון הגדול ביותר מאז קום המדינה. אי אפשר להנדס תודעה. מה שמגיע לנו זו אמת ולקיחת אחריות. אנחנו חייבים שתוקם ועדת חקירה אמיתית".
נדב רודאיף, בנו של ליאור רודאיף שנהרג ונחטף, אמר בחריפות: "לאורך יותר משנתיים היו מי שגרמו לחיים כאן להיסדק שוב ושוב. נבחרי ציבור ושליחיהם שהסיטו את מבטם, אטמו את ליבם והמשיכו להכות בניסיון לשבור אותנו, אבל אתם לא ויתרתם. בכל פעם שהם שברו אתם אספתם שבר ועוד שבר. אזרחים פשוטים מהכפר, הקיבוץ והעיר, שהתעקשו שאפשר לחבר ולהדביק. כולנו יחד החזרנו הביתה את החטופים".
הוא סיכם: "לא נעצור עד שהאמת תצא לאור וכל האשמים במחדל יישאו באחריות". בסיום האירוע נשארו המשתתפים עוד רגע בצומת. התחבקו, דיברו, סיכמו. במשך שנתיים הם עמדו כאן שבוע אחר שבוע. כעת, אחרי שאחרון החטופים חזר, הם יכולים לעצור לרגע.
פורסם לראשונה: 23:05, 14.02.26
