מאז התפרקות הרשימה המשותפת, הפוליטיקה הערבית מתנהלת בתוך מסגרת שמחלישה אותה מבפנים. הפיצול בין רע"מ, חד"ש-תע"ל ובל"ד – כאשר האחרונה ידעה מראש שסיכוייה לעבור את אחוז החסימה בבחירות שנת 2022 קלושים – הוביל לשריפת קולות בהיקף נרחב. לא מדובר בטעות טקטית של מערכת בחירות אחת, אלא בדפוס פוליטי מתמשך, שבו שיקולי אגו, זהות מפלגתית והישרדות אלקטורלית גוברים על האינטרס הציבורי הערבי הרחב.
המחיר של הפיצול הזה לא נמדד רק במספר המנדטים, אלא בשחיקה מצטברת של מעמדו הפוליטי של הציבור הערבי. גם כאשר חלה התאוששות מסוימת בשיעורי ההצבעה לאחר שפל עמוק, המשמעות הפוליטית של הקול הערבי נותרה מוגבלת. כך נוצר מצב שבו קיים פוטנציאל כוח משמעותי, אך הוא אינו מתורגם להשפעה ממשית על הרכבת הממשלה ועל סדר היום הלאומי. בהקשר זה בלבד ניתן לציין כי בבחירות 2022 שיעור ההצבעה ביישובים הערביים עמד על 53.2%, לעומת 71% בקרב הציבור היהודי, וכי המפלגות היהודיות זכו לתמיכה של 14.3% מקרב המצביעים הערבים.
לא חסר כוח, חסר מימוש
במבט קדימה לבחירות השנה, קשה לצפות לשינוי דרמטי שיגיע מתוך החלוקה המוכרת בין ימין לשמאל. קולות נעים מעט למרכז, מפלגות מתקזזות זו מול זו, והמערכת הפוליטית ממשיכה לפעול בתוך אותם איזונים מוכרים. בתוך המסגרת הזו, השינוי הממשי היחיד אינו תלוי בהתארגנות אידיאולוגית חדשה, אלא בהבנה פשוטה אך רדיקלית: לציבור הערבי יש יכולת ממשית לשנות את כללי המשחק, אם יבחר לממש את כוחו באופן מרוכז ואסטרטגי.
זהו תרחיש שנשמע לעיתים כמעט אוטופי, אך בפועל הוא נשען על ניסיון קודם. כאשר שיעורי ההצבעה בחברה הערבית עלו והתלכדו למסגרת פוליטית משותפת, נוצר כוח פרלמנטרי משמעותי שאי אפשר היה להתעלם ממנו. רק בשנת 2020, עם שיעור הצבעה של 64.8%, הרשימה המשותפת הביאה 15 מנדטים והוכיחה שקיים קו בסיס ריאלי לכוח פוליטי ערבי משמעותי. העלאה נוספת של שיעור ההצבעה, לצד התלכדות פוליטית, יכולה להפוך את הציבור הערבי מגורם נספר לשחקן מכריע, כזה שלא ניתן להקים בלעדיו ממשלה.
השינוי הממשי היחיד אינו תלוי בהתארגנות אידיאולוגית חדשה, אלא בהבנה פשוטה אך רדיקלית: לציבור הערבי יש יכולת ממשית לשנות את כללי המשחק, אם יבחר לממש את כוחו באופן מרוכז ואסטרטגי.
מימוש כוח פוליטי אינו מחייב שכל המפלגות הערביות יהיו בפנים. הוא מחייב מסגרת אחת לפחות שבוחרת להשפיע מבפנים. בהקשר הזה, ההיפרדות של רע"מ ממועצת השורא מסמנת צעד פוליטי מובהק: מעבר מהכפפה למסגרת דתית אל קבלת אחריות אזרחית מלאה, והצבת השתתפות במוסדות המדינה היהודית והדמוקרטית כבחירה אסטרטגית ולא כפשרה.
האפשרות הזו עשויה להרתיע חלק מהציבור ולהלהיב חלק אחר, אך בפועל העבודה הנדרשת כדי לממש אותה אינה נעשית. המפלגות הערביות ממשיכות להיות שקועות במאבקי הישרדות ובמלחמות פנימיות, בעוד המחנה הדמוקרטי-ליברלי נמנע מהושטת יד פוליטית אמיתית, לא מתוך חוסר הבנה, אלא מתוך פחד מתגובת הימין ומתמחור פוליטי קצר טווח.
בזמן שהחברה הערבית מדממת, האחריות אינה מנותקת ממנה. על האזרח הערבי להבין שקולו שווה לקולו של היהודי, ולעיתים אף קריטי, כקול מכריע במערכת פוליטית מקוטבת. ובמקביל, על האזרח היהודי הטוען שגורל החברה הערבית חשוב לו, להפסיק להסתפק בהצהרות כלליות ולבחור בפעולה ממשית. שותפות אזרחית אינה נבנית בסיסמאות, אלא בנוכחות, בעבודת שטח ובהבנה שהמאבק על דמוקרטיה ושוויון הוא מאבק משותף.
סברין חוג'יראתבחודשים הקרובים, עם תחילת הספירה לאחור לבחירות הבאות, נדרש חשבון נפש קולקטיבי. האם נמשיך לאפשר לפחד, לאגו ולהפרדה לנהל את המערכת הפוליטית, או שנבחר בעתיד שבו אזרחים הופכים לשחקנים בעלי השפעה אמיתית על גורלם? המעבר ממיעוט מודר לכוח פוליטי משנה מציאות אינו רעיון מופשט. הוא תלוי בעשרות ומאות אלפי קולות שכרגע נשארים בבית. השאלה היחידה היא מי יבחר להביא אותם לקלפי.
הכותבת היא דוקטורנטית למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית בירושלים, ובעלת ניסיון רב בעיצוב ויישום מדיניות בממשלה
