לפני כמה ימים דווח שבהערכת מצב יחודית שערך הרמטכ"ל לפורום מטכ"ל מורחב הוא סיכם באמירה לפיה: "ערכי צה"ל, אורך נשימה ולכידות פנימית", יהיו המשפיעים העיקריים על יכולות צה"ל קדימה.
הדגשת ממדים אלה החונים כולם במרחב המכונה לעתים "עצמה רכה", תוך כדי לחימה, לא מובנית מאליה. מפקדים יעדיפו תמיד להתמקד בתמרון ולחימה ולהשאיר את הנושאים הנוגעים בעניינים "שנויים במחלוקת" הרחק משולחן העבודה שלהם. במרחב הזה הם נדרשים לדבר ולברר ערכים, להוציא את הראש מהמחנה הצבאי, ולהניע כוחות בין מוקשים חברתיים ופוליטיים.
זמיר כבר הוכיח בעבר שהוא לא חושש לנווט גם בשטח הבוצי הזה, והוא גם זיהה נכון את שלושת הממדים המצויים בסכנה. אלא ששיקום הנסיגה בהם לא יבוא מאליו, הוא לא יכול לחכות לסיומה של המלחמה, והוא לא יקרה ברמיזות והליכה עד חצי הדרך. כדי לשמור על אלה, זמיר ידרש הפעם להיות נחרץ יותר, ובעיקר, ליישם את הכלל שקבע עם כניסתו לתפקיד: "מעשינו ידברו".
אם זמיר מאמין שהיכולת לשמר את צה"ל כצבא עם חזק תלויה ביכולתו לעמוד על ערכיו, הוא לא יכול להסתפק באמירות המהדהדות סיסמאות מבית היוצר של "צה"ל הצבא המוסרי ביותר בעולם", כפי שעשה לפני מספר שבועות כשטען: "ההתקפות וההאשמות נגד מוסריות פעולותינו – בזויות". בימים שבהם כבר אי אפשר לעצום עיניים מול המתרחש בעזה, ושוב ושוב מדווחות תקיפות פלסטינים ביהודה ושומרון כשחיילים בשטח מעלימים עין, אמירה כזו רק נתפסת כהכשרה של עוולות הנעשות בחסות הצבא. אם זמיר עומד מאחורי ההצהרה הזו, הוא חייב להסביר למה ההאשמות בכל העולם על הרעבה מכוונת, אינן נכונות. לספק הסברים לתמונות ולסרטונים שגם אם חלקם מפוברקים, אי אפשר שלא להשוות אותם לתמונות מהתקופה שאסור להזכיר, והוא בעיקר חייב לברר מול המפקדים אירועים שבהם על פי עדויות חיילינו מתבצעות הפרות של רוח צה"ל - לא רק כאשר קיימת הסתבכות בינ"ל ולא רק כשהבירור נכפה עליו - ולהתחייב שצה"ל תחת פיקודו לא יוציא לפועל מדיניות שאינה עולה בקנה אחד עם החוק או עם ערכיו. גם אם אמירה כזו מציבה אותו במתח מול דרג מדיני ובמציאות הבלתי נתפסת שהגענו אליה, היא עשויה לבוא עם מחיר.
זה נכון לעניין הערכים אבל זה נכון גם לעניין הלכידות. אם צה"ל יתפס בקרב חלק מהציבור כצבא שהזדכה על הנורמות המוסריות שלו וכמי שבחסות המלחמה ויתר על ערכיו, מודל צבא העם המהווה אתוס מיום הקמתו, יקרוס. בין אם באופן פורמאלי ובין אם הלכה למעשה. גם בלא סרבנות מוצהרת, הצבא יתרוקן מקצינים שיחושו שהפער בין עולמם הערכי לזה שהצבא פועל לאורו, בלתי ניתן עוד לגישור. יש אולי מספיק קצינים אחרים שישארו, אבל צה"ל לא יכול להרשות לעצמו להיות צבא הומוגני שחלק ניכר מהחברה הישראלית לא שותף להנהגתו ולא מזדהה עם צביונו.
ובאשר לאורך נשימה. כל המילים כולן כבר נכתבו על האופן בו שחקו את מערך המילואים ושוחקים את חיילי הסדיר. אפשר לדבר עד מחר על עם של אריות וחוסן חברתי שמכל העולם שואלים אותנו כיצד, זה לא ישנה את העובדה שבני אדם הם בני אדם והמשאב היקר ביותר לצבא פשוט הולך ונגמר. אולי אסור לרמטכ"ל להודות בזה, בהחלט יתכן שהאויב מאזין וצריך לשדר מולו חוזק ואורך רוח, אבל היכולת להצדיק את המשכה של המלחמה בצורה שהיא מתקיימת כעת הולכת ונשחקת גם היא, ויש רגע שבו על מפקד הצבא להתייצב באומץ מול דרג מדיני ולהגיד לו שנגמר הדלק.
כעת הציבור אולי מפגין אדישות, אבל אסור לטעות בנרמול המחיר אותו גובה המלחמה, והוא כולל לא רק את מניין חלליה ופצועיה, אלא גם את הנסיגה הערכית. אם הצהרותיו של זמיר לא יהפכו למדיניות בפועל, יגיע היום שבו נגלה שיחד עם ההריסות האינסופיות בעזה, קרסו גם היסודות שהחזיקו את צה"ל כצבא העם. על הרמטכ"ל להתייצב מאחורי מילותיו שלו ולהלחם על אותם היסודות שאפיין. זוהי מלחמה בחזית קשוחה והיא נעדרת תמונת ניצחון, אבל בלעדיה צה"ל יוכרע. זמיר יכול, וחייב למנוע זאת.
ד"ר עידית שפרן גיטלמן היא חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי
