כמעט כל המיקוד סביב פרשת “קטארגייט” עוסק ביכולת החדירה של קטאר לסביבה הקרובה ביותר לראש הממשלה, מי שקידמו לכאורה מסרים קטאריים בתקשורת הישראלית במטרה לשפר את תדמיתה בעיני הציבור הישראלי, בין היתר על חשבונה של מצרים.
אבל הפרשה הזו היא לכל היותר סימפטום. מאחוריה ניצב איום עמוק בהרבה, מהחמורים שבאיומים האסטרטגיים על ביטחון ישראל: התפשטות שיטתית של האחים המוסלמים, הן ממניעים אידיאולוגיים, והן כחלק מאסטרטגיה פרגמטית של קטאר לצבירת השפעה אזורית ובינלאומית באמצעות מבצעי השפעה ותודעה חוצי גבולות. קטאר אינה האידיאולוגיה - היא הפלטפורמה, המממנת ומכפילת הכוח.
האיום הזה אינו חדש, אך בעשור האחרון הוא שינה צורה. פחות תאים חשאיים ויותר קמפוסים. פחות כרוזים ויותר אלגוריתמים. פחות טרור “קלאסי” ויותר עיצוב תודעה
האיום הזה אינו חדש, אך בעשור האחרון הוא שינה צורה. פחות תאים חשאיים ויותר קמפוסים. פחות כרוזים ויותר אלגוריתמים. פחות טרור “קלאסי” ויותר עיצוב תודעה. ואני אסביר.
קטאר משקיעה מיליארדים מדי שנה ברכישת השפעה, לא רק במזרח-התיכון אלא גם בלב המערב: אוניברסיטאות, כלי תקשורת, פוליטיקאים, ארגוני חברה אזרחית וקמפיינים ברשתות החברתיות. מטרת-העל ברורה: עיצוב תודעה, קידום נרטיבים נוחים והרחבת השפעתה האידיאולוגית והפוליטית.
בתחום התקשורת, רשת אל-ג’זירה שבבעלות קטארית פועלת בכ-70 מדינות ומשדרת ליותר מ-300 מיליון בתי אב. אל-ג’זירה באנגלית, לצד פלטפורמת AJ+ שהוקמה ב-2013 ומכוונת במיוחד לדור הצעיר במערב, משמשות כלי מרכזי לקידום נראטיבים אנטי-ישראליים מובהקים, אנטי-מערביים ולעיתים פרו-אחים מוסלמים. במקביל, הן מקדמות אג’נדות אולטרה-ליברליות שנועדו לייצר אהדה ואמון בקרב קהלים מערביים צעירים, אג’נדות שכולן מחוץ לחוק בקטאר עצמה, אך אפקטיביות במיוחד לצבירת השפעה.
ל-AJ+ בלבד כ-35 מיליון עוקבים בפייסבוק, 1.5 מיליון בטוויטר ו-1.3 מיליון ביוטיוב, והיא מגיעה למאות מיליוני צפיות בחודש בצפון אמריקה ובאירופה. חלק לא פרופורציונלי מתכניה עוסק בישראל, והמסר עקבי: ישראל מוצגת כאויבת האנושות. כבר ב-8 באוקטובר 2023 פורסמו תכנים שהציגו את חמאס כתנועת שחרור והטילו את האחריות לטבח על ישראל. לא מדובר בביקורת על מדיניות, אלא בפייק, חצאי אמיתות ועלילות דם. לדוגמא, AJ+ היא ממפיצות ההאשמה המופרכת לפיה חיילי צה״ל נשלחים לקצור איברים של עזתים לצרכי סחר איברים.
2 צפייה בגלריה
חומרים ממערכת החינוך האמריקאית: תוכניות לימוד על פלסטין שקטאר מממנת ודוחפת, כדי לייצר אקטיביזם צעיר ולהסית לדה לגיטימציה נגד ישראל
ההשפעה אינה נעצרת ברשתות החברתיות. גם מערכת החינוך האמריקאית הפכה לזירה, הרבה לפני האקדמיה, עוד בגיל 6. Qatar Foundation International השקיעה מאז 2009 לפחות 30 מיליון דולר בבתי ספר ציבוריים בארה״ב, במימון תוכניות לימוד, חומרי הוראה והכשרות מורים. חלק מהתכנים כוללים נרטיבים אנטי-ישראליים ומעודדים הזדהות עם “התקוממות פלסטינית”. ילדים מקבלים חוברות צביעה של “פלסטין מהנהר ועד לים”, ומורים מקבלים הנחיות כיצד להתמודד עם התנגדות הורים וצוותי הוראה. התעמולה חודרת אפילו לשיעורי חשבון, באמצעות תרגילים הממסגרים את ישראל כגורם אלים ומדכא והפלסטינים כגיבורים. בנוסף, הישראלים מוצגים שם כלבנים, לעתים בלונדיניים שמדכאים את הפלסטינים בעלי העור הכהה. אין ספק שמי שכתב את זה לא מסתובב הרבה בישראל.
חשוב למסגר ולא להוציא מהקשר: לא כל תלמיד אמריקאי נחשף לחומרים הללו, והבחירה להשתמש בהם אינה אוטומטית, אלא בחירה אבל היקף התוכן והדחיפה שלו למערכת החינוך הולכים וגדלים. במימון קטאר.
2 צפייה בגלריה
חומרים ממערכת החינוך האמריקאית: תוכניות לימוד על פלסטין שקטאר מממנת ודוחפת, כדי לייצר אקטיביזם צעיר ולהסית לדה לגיטימציה נגד ישראל
גם האקדמיה כאמור, אינה מחוץ לתמונה. קטאר היא מהתורמות הזרות הגדולות ביותר לאוניברסיטאות בארה״ב. למעלה ממיליארד דולר הועברו בעשור וחצי האחרון לאוניברסיטת ג’ורג’טאון, כולל פתיחת קמפוס בדוחא, ולצידה תרומות משמעותיות לקורנל, קרנגי מלון ואחרות, בעיקר לפקולטות העוסקות במזרח התיכון, היסטוריה ומדעי המדינה.
המשמעות ברורה: קטאר פועלת באופן שיטתי ליצירת מרחב השפעה שבו תודעה ציבורית, תרבותית ופוליטית, דרך אקדמיה, תקשורת ורשתות חברתיות, מושפעת מנרטיבים המשרתים את יעדיה. במקביל, היא משקיעה סכומי עתק בלוביסטים, יח״צנים וכלי תקשורת במערב כדי לשפר את תדמיתה.
מדינה מתוקנת נערכת אסטרטגית למערכה ארוכת שנים, ומבינה שהאיום נבנה כבר בגיל שש, בקרב ילדיהן של בעלות הברית הקרובות ביותר שלנו
לא מדובר רק באינטרסים גיאו-פוליטיים, אלא בפעילות שמאפשרת הפצה של תפיסות עולם אסלאמיסטיות קיצוניות ופוגעת בלגיטימציה של ישראל להתקיים. העברת מסרים לכאורה מצד גורמים המקורבים לראש הממשלה היא קצה הקרחון. מדינה מתוקנת נערכת אסטרטגית למערכה ארוכת שנים, ומבינה שהאיום נבנה כבר בגיל שש, בקרב ילדיהן של בעלות הברית הקרובות ביותר שלנו. השאלה אינה תאורטית: כשהילדים הללו יגיעו לקונגרס או לפרלמנטים באירופה, האם יתמכו בשיתופי פעולה ביטחוניים עם ישראל? האם ירצו קשרים כלכליים ותרבותיים עם מדינה שעוצבה בעיניהם כאויב מילדות?
