לכאורה, מדינות המפרץ הערביות אמורות להיות הראשונות לברך על כל מהלך אמריקאי שיפגע במשטר האיראני. מדובר במשטר שהפך את ההתערבות בענייני שכנותיו לשיטה; שמימן, חימש והפעיל מיליציות בלבנון, בעיראק, בתימן ובסוריה; שמאיים בגלוי על הסדר האזורי; ושמפתח בהתמדה יכולות גרעין וטילים – בעוד בירות המפרץ קרובות יותר לטהרן מאשר תל-אביב, תשתיותיהן מרוכזות וחשופות ומעטפת ההגנה האווירית שלהן אינה קרובה לזו של ישראל.
ובכל זאת, דווקא כעת, כאשר בוושינגטון נשקלת אפשרות של תקיפה אמריקאית באיראן, נשמעות אזהרות חריגות מריאד, מדוחא וממסקט. אותן מדינות שבמשך שנים סימנו את איראן כאיום האסטרטגי המרכזי על ביטחונן – פועלות היום לבלימת מהלך צבאי נגדה. זהו לבו של הפרדוקס המפרצי.
מצד אחד, הרצון ברור: משטר איראני אחר. פחות אידאולוגי, פחות מהפכני, כזה שאינו רואה במדינות המפרץ יעד לגיטימי ללחץ, סחיטה או ענישה, ואינו בונה את עוצמתו האזורית דרך שליחים חמושים ועוסק בחתרנות נגד מדינות המפרץ. האחרונות גם מבינות היטב שהמשך ההתקדמות האיראנית בתחום הגרעין והטילים משנה את מאזן הכוחות לרעתן – לא כהפשטה אסטרטגית, אלא כאיום קונקרטי על שדות נפט, נמלים, מתקני התפלה וערי חוף.
אלא שמצד שני, אותו איום הוא גם הסיבה המרכזית לזהירות. בניגוד לישראל, מדינות המפרץ קרובות לאיראן. רוב האוכלוסייה, הכלכלה והתשתיות שלהן מרוכזים ברצועות חוף צרות וחשופות לחוף המפרץ. הן חוו על בשרן את מתקפת הטילים והכטב"מים של איראן על מתקני ארמקו בסעודיה ב-2019, והפיקו לקח פשוט: גם תגובה איראנית “מוגבלת” עלולה להיות הרסנית.
לכך מצטרף חשש עמוק לא פחות: קריסת המשטר האיראני. בניגוד לדימוי הרווח במערב, מדינות המפרץ אינן רואות בהתמוטטות מהירה של הרפובליקה האסלאמית תרחיש רצוי. עבורן, נפילה בלתי מבוקרת של המשטר עלולה להצית אי־יציבות רחבה: מאבקי ירושה פנימיים, התפוררות מנגנוני שלטון, התחזקות גורמים קיצוניים עוד יותר, גלי פליטים פוטנציאליים – ובעיקר אובדן כתובת ברורה לניהול משברים.
מכאן נולדה בשנים האחרונות מדיניות שניתן להגדיר כדטאנט. חידוש היחסים בין ערב הסעודית לאיראן בתיווך סין, הדיאלוגים השקטים של איחוד האמירויות עם טהראן, והזהירות של קטר ועומאן – אינם נובעים מאשליות לגבי טבעו של המשטר האיראני, אלא מהכרה קרה בעליונות האיראנית הברורה עליהן.
הזהירות הזו מסבירה גם את השתיקה המפרצית מול גל ההפגנות באיראן. בעוד שבישראל נשמעים קולות מוסריים נחרצים, ויש מי שרואה במחאה הזדמנות היסטורית, מדינות המפרץ נמנעות כמעט לחלוטין מביקורת פומבית על המשטר. לא מתוך הזדהות – אלא מתוך חשש. מבחינתן, עידוד גלוי לשינוי משטר עלול להיתפס בטהראן כהתערבות עוינת, בעת שכלל לא ברור כי המחאה תצליח.
מדינות המפרץ לא מתנגדות כעת לתקיפה אמריקאית משום שהן סבורות שמהלך כזה אינו מוצדק עקרונית, אלא משום שהן משוכנעות שהמחיר המיידי ייגבה קודם כול מהן
ובאותו היגיון בדיוק הן מתנגדות כעת לתקיפה אמריקאית. לא משום שהן סבורות שמהלך כזה אינו מוצדק עקרונית, אלא משום שהן משוכנעות שהמחיר המיידי ייגבה קודם כול מהן. איראן אולי תתקשה לפגוע ישירות בארצות-הברית – אך פגיעה במפרץ, באמצעות טילים, כטב"מים, חבלה ימית או שליחים אזוריים, היא אופציה זמינה, מוכרת וזולה.
הפרדוקס המפרצי, אם כן, אינו סתירה אלא אסטרטגיה. מדינות המפרץ מייחלות לשינוי בהתנהגות האיראנית – הן חוששות מאיראן חזקה ומהפכנית, אך גם מאיראן מתפרקת; ובשורה התחתונה, הן מעדיפות איראן מוחלשת, מרוסנת אך מתפקדת על פני איראן פצועה, זועמת ובלתי צפויה.
עבור וושינגטון ועבור ירושלים, זהו שיעור חשוב. המזרח התיכון של 2026 אינו מתחלק עוד למחנות ברורים של “בעד” ו”נגד” איראן. מדינות המפרץ פועלות בראש ובראשונה מתוך היגיון של יציבות, הישרדות וכלכלה. מי שמתעלם מהפרדוקס הזה עלול לא רק לפרש לא נכון את עמדותיהן – אלא גם להמעיט במחיר האזורי של כל מהלך צבאי נמהר.
ד"ר יואל גוז'נסקי הוא ראש תכנית המפרץ במכון למחקרי ביטחון לאומי, אוניברסיטת תל אביב וחוקר בכיר ב-Middle East Institute, בוושינגטון, ארה"ב
