לאחר כמעט שלוש שנות מלחמת קיום שנכפתה על מדינת ישראל, מבט מפוקח על מצבה הביטחוני והגיאופוליטי מוביל למסקנה מורכבת: מחד גיסא, העולם עוקב בהשתאות אחר עם קטן, שנרדף במשך אלפי שנים וכעת משנה את פני המזרח התיכון – תחילה חמאס, אחריו חיזבאללה, ועתה איראן. כפי שנכתב לאחרונה בניו יורק טיימס: "ההתנגדות למדינת ישראל מאז הקמתה הגדירה את המזרח התיכון". אולם נדמה שהתבנית משתנה: ישראל מייצבת את מעמדה כמעצמה אזורית, ואף שלום עם סעודיה כבר אינו נשמע כחזון אחרית הימים.
אך מאידך גיסא, מתברר כי לא קל להגיע ל"ניצחון מוחלט": לא באמת ניתן להפיל משטר עוין, ולא להכניע עם שלם המתחנך על אנטישמיות פתולוגית. על אף ההישגים בקנה מידה תנ"כי, עוצמה צבאית – חשובה ככל שתהיה – אינה תנאי מספיק ל"חיים נורמליים".
אט אט מתגברת התחושה כי הדרך שבה נקטה החברה הישראלית עד כה אינה מצליחה להביא את הסכסוך לכדי סיום. נדמה שאנו נידונים ללולאה אינסופית של סבבי לחימה חוזרים ונשנים
אט אט מתגברת התחושה כי הדרך שבה נקטה החברה הישראלית עד כה אינה מצליחה להביא את הסכסוך לכדי סיום. פתרונות המופנים כלפי חוץ – הן בנוסח המדיני של "שלום עכשיו" והן בנוסח הצבאי של "ניצחון מוחלט" – מתגלים כמוגבלים, ואינם מציעים מוצא של ממש. נדמה שאנו נידונים ללולאה אינסופית של סבבי לחימה חוזרים ונשנים.
כאשר מתבוננים באופי המאבק ובמורכבותו – המתבטאים בקושי להכריעו באמצעים צבאיים או מדיניים, בהמשכיותו, בהשפעתו הרחבה על המזרח התיכון ובהתעניינות הבינלאומית חסרת הפרופורציה בו – נדמה כי אין מדובר בסכסוך מקומי בלבד, אלא הוא חורג ממאפיינים לאומיים, דתיים או טריטוריאליים גרידא, ומשקף דינמיקה רחבה ועמוקה יותר.
במבט מעמיק, נדמה כי ניתן לראות בסכסוך מעין מיקרוקוסמוס מורכב של המתח הגלובלי המכונה "התנגשות הציוויליזציות" בין המערב לאיסלאם. מאבק זה אינו רק עימות בין גושים גיאופוליטיים או בין ערכים ואמונות, אלא בין שפות התופסות את העולם דרך קטגוריות שונות לחלוטין. שפה, במובנה העמוק, איננה רק אמצעי להעברת מידע או לתיאור המציאות, אלא כוללת עולם שלם של היסטוריה, תרבות, רגשות ותחושות, שאינם ניתנים לרדוקציה בינארית פשוטה.
כך, המפגש בין התרבויות משקף פער תהומי בין השפות השונות – בין השפה הדתית לזו הליברלית, בין האופי המזרחי לזה המערבי – המייצר התנגשות שנדמית כבלתי אפשרית לגישור.
באופן מעניין, ניתן לזהות שמדינת ישראל ניצבת בלב המתח הזה, לא רק כזירה גיאוגרפית אלא גם כחלק מהזהות העצמית של אזרחיה: זהות המשלבת יסודות מערביים ומזרחיים גם יחד, עם שמצד אחד אינו נטמע לחלוטין במסורת המערבית אך מאידך גם אינו חלק אורגני במרחב המזרחי.
למעשה, מתח זה מצוי בלב המאבק הפנימי בחברה הישראלית – מאבק בין שפות שונות של זהות. אולם בעוד העולם עומד מול פער זה חסר אונים, נדמה כי הזהות היהודית ייחודית דווקא ביכולתה לשאת אותן בקרבה. שכן ההוויה היהודית – שנבנתה הן מהשהות ארוכת השנים בגלויות השונות והן מהאופי התאולוגי שלה – התרגלה לחיות מורכבויות אלו כחלק מזהותה. היהודי נע בין קידמה למסורת, בין שוויון לחירות, מקיים דיאלוג בין אוניברסליות לפרטיקולריות, ומשלב בין לאומיות לדתיות. שפות אלו אינן זרות לו, אלא הן חלק מהווית חייו.
כך, הזהות היהודית שהתרגלה לשאת בתוכה מתחים אלו דרך החיים עצמם ומקיימת ביניהם תנועה מתמדת, מסוגלת לייצר מרחב רחב יותר של משמעות – כזה שאינו מוחק את ההבדלים, אלא מבקש לתרגם ביניהם. מרחב המבין כי השפות השונות אינן בהכרח סותרות, אלא עשויות להעשיר ולהעמיק זו את זו.
התפקחות מקונספציות הסכסוך שליוו אותנו עד כה, לצד הבירור החברתי המתרחש בשנים האחרונות, עשויים להעניק לנו הזדמנות לגבש תפיסה רחבה יותר, החורגת הרבה מעבר לממד הביטחוני גרידא
התפקחות מקונספציות הסכסוך שליוו אותנו עד כה, לצד הבירור החברתי המתרחש בשנים האחרונות – כואב וקשה ככל שיהיה – עשויים להעניק לנו הזדמנות לגבש תפיסה רחבה יותר, החורגת הרבה מעבר לממד הביטחוני גרידא; כזו שאינה מסתכמת לא ב"הסדר מדיני" ואף לא ב"ניהול הסכסוך", אלא מבקשת לממש את הפוטנציאל הטמון בזהות היהודית הייחודית והמורכבת.
זו הזדמנות לברר כיצד ניתן לקיים חיים משותפים המחזיקים יחד שמים וארץ, רוח וחומר, בתוך זהות שאינה מתפרקת מן המתח שבתוכה, אלא נבנית ממנו.
אנו עם עתיק שהשפיע רבות על האנושות, ונדמה כי ביכולתנו לעשות זאת גם כיום. הדבר דורש מאיתנו התבגרות וליבון פנימי נוקב, המבקש את נקודת האמת שבכל עמדה במקום להכניעה. זו הזדמנות נדירה, ואיננו רשאים להחמיצה.
יהודה טרופ הוא אברך כולל וחבר בארגון "תמה" המקדם שיתוף של כלל חלקי החברה בישראל, בדיון מעמיק בסוגית עתיד יחסי ישראל ושכניה הפלסטינים
