לראשונה מזה יותר משנתיים, נפגשות חמש הקצינות שהובילו את פעילות מפקדת השבויים והנעדרים שהוקמה ב-7 באוקטובר והובילה את השבת החטופים – רס״ן (במיל׳) ב׳, בת 26, ראש מדור מצב חטופים; רס״ן ד׳, בת 29, קמ״ן משא ומתן; רס״ן (במיל׳) ר׳, בת 33, מפקדת תכלול וניהול מימוש פעימות חטופים; רס״ל (במיל) א׳, בת 32, דסקאית בתא משפחות; ורס״ן ש׳, בת 28, ראש מדור יעדים.
כולן שירתו בחיל המודיעין, הצטרפו למפקדה עם הקמתה או בסמוך – יחידה שמנסה להבין כל הזמן מה מצב החטופים בזמן אמת, לאחוז בתמונת מודיעין עדכנית, להפוך את ההסכם שנחתם למציאות ולאתר חטופים חיים. מאחורי הרגעים המותחים וכואבים, וגם השמחים, ביחידה שעדיין לא השלימה את משימתה.
הקמת המפקדה
עם פרוץ המלחמה, מערך המבצעים המיוחדים של חיל המודיעין נבחר להיות אמון על משימת השבת החטופים. המנהלת, בפיקודו של אלוף (במיל׳) ניצן אלון, תכללה בימים הראשונים את פרטיהם של כ-3,000 נעדרים. ככל שהתבהרה התמונה, התמקדה ב-251 אזרחים וחיילים שנחטפו ב-7 באוקטובר לרצועת עזה, במיקומם ובמצבם. משימות המנהלת התחלקו לשני צירים מרכזיים - מבצעי ומו״מ.
הציר המבצעי עסק באיתור מיקום חטופים, מצבם, אותות חיים; תמרון קרקעי ברצועה, היכן צה״ל רשאי לתקוף, מסלול תנועה של הכוחות המתמרנים, איך אלו משפיעים על החטוף או השובה, כולל סימון מחבלים שמחזיקים בידם מידע בלעדי לגבי חטוף; ליווי המשפחות שכולל שאלות ובקשות מצידם, העברת מידע ושיקוף מצב נתון, בקונפליקט הקבוע שבין אמינות למיידיות, בעידן בו המידע עלול להגיע למשפחות דרך הטלגרם. ציר המו״מ, שהובילו בעיקר בכירי המנהלת, פעל באיסוף מידע מודיעיני שיסייע במגרש המו״מ, הבנות ותפיסות של האויב. שני הצירים עבדו באופן רציף מול המוסד, שב״כ, מתווכות וכוחות בשטח.
״הכאוס שחשו בחוץ לא הורגש בפנים״, מספרת ב׳ שהתייצבה ביחידה באותה שבת ב-09:00 בבוקר, ומודה שהייתה בטוחה שלעזה נחטף אדם אחד בלבד. אבל כשהגיעה, גילתה תמונה אחרת לגמרי. ״השעות הראשונות הן קריטיות לאיסוף מודיעין, משם נולד הצורך לצוות כזה. כשהגעתי הצוות כבר עבד, ניסה לייצר סדר״, היא אומרת, וכן ששום דבר לא דומה למה שבפועל קרה בבוקר ב-7 באוקטובר. ״המודיעין נאסף מהשטח, סרטונים ברשתות, עדויות של אזרחים, דיווחים בתקשורת. התאמנו את עצמנו. מהר מאוד נחלקנו לצוותים, לעשות סדר בבלגן, להבין איך התמודדים עם מספרים כאלה של הנעדרים, איפה הם, מי הם״, היא מספרת ומתארת את האווירה המתוחה בין החדרים: ״אנשים רצים לכל כיוון, מנסים להבין כמה שיותר - אבל עובדים, אין תחושת בלבול״.
החיילים במפקדת הגיעו כאמור מחיל המודיעין, חלקם בתפקידי סדיר או קבע, חלקם נקראו לשירות מילואים ובשנתיים האחרונות נקלטו גם חיילים ששובצו כמלש״בים לשירות ביחידה. אף אחד מהמשרתים אינו תושב העוטף או עם קשר אישי לחטופים, בשל ההבנה כי משרתי המנהלת נחשפים לתכנים רגישים ויש להפריד בין האישי למקצועי.
״אין משהו חשוב או משמעותי יותר שיכולנו לעשות״, אומרת ר׳ על ההחלטה שלה להתייצב למילואים במנהלת. ״זה נס שאף אחת מאיתנו לא הייתה בנובה״, מוסיפה ב׳, ומסתכלת על הצעירות סביבה, שבנסיבות אחרות יכלו להיות מושא פעילות היחידה. ״הייתי קצינת מודיעין באוגדת איו״ש ב-7 באוקטובר. היינו מרוכזים בכך שדבר לא יקרה בגזרתנו. שנה אחרי פרוץ המלחמה, לא נשארו בי הרבה כוחות, עברתי משבר אישי בתור חובשת כומתה ירוקה״, מודה ד׳. ״הבנתי שמה שימלא את המאגרים יום-יום, גם בזמן המלחמה, הוא חיבור מובהק למשימה שהיא ללא עוררין. את קמה בבוקר וחושבת חטופים, הולכת לישון וחושבת חטופים. חורטת על הדגל שלך מטרה״.
המידע האישי על החטופים
שתי החטופות הראשונות ששוחררו, יהודית ונטלי רענן, היו תושבות שיקגו בעלות אזרחות אמריקנית. לאורך המלחמה התגלתה חשיבותו של הדרכון הזר שבו החזיקו. ״זה לא היה שיח ברמתנו, כל מי שנחטף הוא ישראלי וצריך להשיב את כולם״, מבהירה ב׳. ״אין פרט מידע על חטוף שאנשי המודיעין לא ידעו, אפילו בין איזה דירות הוא או היא עברו במהלך החיים שלהם ומי גר בהן״, מוסיפה ר׳.
היה מידע שחייב היה להישאר חסוי לחלוטין, כמו השירות הצבאי של חלק מהחטופים, בהם אלה ששירתו בעבר בתפקידים רגישים. ״זה יעד להסתרה, יש חטופים שעד היום לא נחשף איפה שירתו״, אומרת או׳. ב׳ מוסיפה: ״עיקר העיסוק היה מול התקשורת, לוודא שכלום לא דולף, קשר קבוע מול דו״צ, צנזורה וכתבים״.
העסקה הראשונה: ״פעימה - או שזה מתפוצץ״
העסקה הראשונה שהתרחשה בין 24 בנובמבר ל-1 בדצמבר הובילה לשחרורם של 80 ילדים ונשים. ״אני זוכרת פחד מאוד גדול שליווה אותי בכל העסקאות. יש שמחה אבל גם חשש. רגשות מורכבים כלפי אלו שנשארו שם, כי אתה מבין שהעסקה הבאה מתרחקת. המשימה שלנו הייתה ללכת לישון עם מי שנשאר שם, עם הפרצופים שמלווים אותנו שאנחנו עוצמות עיניים״, אומרת ב׳.
״מבחינת המשפחות זו הייתה רולטה רוסית, עד הדקה ה-90 לא ידעו מי ישוחרר. משפחות החטופים מאוחדות מאוד, לאחד מודיעים שזה קורה ואחר שואל מה לגביו. זה מורכב לנהל אופרציה כזו״, אומרת א׳.
אחרי כמה הפרות, פעימות שחרור החטופים נעצרו והאש חזרה. ״כשנכנסו לעסקה הראשונה, היה לנו ברור שלא כולם ייצאו. היינו צריכים להיערך לגרוע מכל, היה לנו תכנון, נשארנו עם פוקוס על מי שנשאר שם״, מספרת ר׳. ״אין פריבילגיה, אין זמן. בכל יום את נערכת לשני מצבים - מתרחשת פעימה או שזה מתפוצץ. לשניהם יש תוכנית. ואת חיה בעולם של 50%-50%. מוכנה לכל מצב. בשום נקודה לאורך השירות במנהלת לא היה רגע של רגש אחד נקי, כל הזמן יש מורכבות. ברגע שאתה נערך לפיצוץ עסקה, שינוס המותניים המחודש הוא מהיר, לא מתעכבים על זה״.
״השבים סיפרו מי נותר מאחור, לאיזה קבוצות נחלקו, מי שמר עליהם -מה שמסייע לזיהוי פרצופי מבוקשים, מודיעין פנימי שעשה סדר. הצלחנו לסווג את מה שהיה בערפל, לשרטט קווים. כשהראשונים חזרו, יכולנו לבנות מחדש את המפקדה ולהתאים עצמנו למציאות״
רכבת ההרים הרגשית, שהורגשה היטב גם במהלך השיחה, הייתה גם היא נקודת התייחסות חשובה של הבנות. ״בימים הראשנים אני זוכרת שהסתובבו פסיכולוגים וקב״נים במנהלת, לקחו אנשים לשיחות. החוויה שעברנו היא טראומה, כל מדינת ישראל ואנחנו. החשיפה לתכנים, תחושת האחריות על חיים של אנשים באופן יומיומי, כובד בל יתואר. היו חיילים בני 18 שזה התפקיד הראשון שלהם במפקדה, חייבים להיות עם עיניים פקוחות זה כלפי זה, חייב להיות מלווה״, אומרת ר׳. ״תשומת לב תמידית, שיתופים ויכולת הכלה של כל האנשים ביחידה. הרבה פעמים זה מה שהציל אותי״, מוסיפה א׳. ״אשמה, דאגה, אחריות גדולה״, זיקקה ב׳ את הרגשות שליוו אותה לאורך התקופה.
תשאול השבים הראשונים
המידע שמסרו השבים במסגרת התשאולים שפכו אור על מצב החטופים שנותרו מוחזקים בשבי חמאס. ״מיה רגב מסרה עדות משמעותית על מצבו של גיא אילוז״, מציינת ב׳ את הידיעה הכואבת על מותו בשבי, כשהשניים זה לצד זו בבית החולים שיפא. ״השבים סיפרו מי נותר מאחור, לאיזה קבוצות נחלקו, מי שמר עליהם מה שמסייע לזיהוי פרצופי מבוקשים, מודיעין פנימי שעשה סדר. הצלחנו לסווג את מה שהיה בערפל, התחלנו לשרטט קווים. כשהראשונים חזרו, יכולנו לבנות מחדש את המפקדה כדי להתאים עצמנו למציאות״.
כך למשל החטופים שחזרו מאזור דרום הרצועה, מסרו מידע שנגע לחלוקה שלהם למתחמים ולקבוצות. ״המתשאלים הם קציני מודיעין עם המון ניסיון, שניגשו לטראומה ברגישות. הייתי בצוות שהיה אמון על כתיבת השאלות והתיעדוף שלהן, כשהחשובה ביותר הייתה רשימת השמות״, מספרת ב׳. ״היו חטופים שאימתנו את החטיפה שלהם רק אחרי העסקה הראשונה״, ב׳ מוסיפה. ״את המידע בעסקה הראשונה קיבלנו בהמון פיסות שעבדנו קשה לעבד אותן, גם חודשים אחריה״.
״לקח המון זמן עד שהוכחנו שדולב יהוד ז״ל נרצח ולא נחטף, ונמצא בשטח הארץ. הרבה זמן הוא הוגדר כנעדר. כל זמן שהיו לנו ׳תעלומות׳, אם הוא בשטחנו, צוותים לא הפסיקו את החיפושים בכל הגזרות״
דוגמה לחוסר-בהירות הייתה בנוגע למצבו של דולב יהוד ז״ל, שגופתו אותרה תשעה חודשים אחרי שהוגדר חטוף - בשטח הארץ, בקיבוץ ניר עוז. ״לקח המון זמן עד שהוכחנו שהוא נרצח ולא נחטף, ונמצא בשטח הארץ. הרבה זמן הוא הוגדר כנעדר. כל זמן שהיו לנו ׳תעלומות׳, אם הוא בשטחנו, צוותים לא הפסיקו את החיפושים בכל הגזרות״, אומרת ר׳.
״גילינו שתקיפות שמנענו אכן מנעו פגיעות בהם״, מספרת ר׳ ומוסיפה שהמידע שלמדו גם תרם משמעותית למאמץ המודיעיני במבצעי חילוץ. ״החילוץ של לואיס הר ופרננדו מרמן התאפשר גם בזכות המודיעין שהביאו שבות. זיכרון שהוא פרט מידע שיכול להישמע לא מעניין, כמו מה ראו מחלון הבית או מצב רפואי של הילד של השובה שלהם – עזרו לנו להגיע למחבלים שהחזיקו בהם״, היא משתפת על הוצאת מבצע ״יד הזהב״ לפועל בפברואר 2024.
6 צפייה בגלריה
הלווייתו של גיא אילוז ז"ל. ״מיה מסרה עדות משמעותית״
(צילום: Chris McGrath/Getty Images)
אותות החיים
כל אות חיים שהתקבל והועבר למשפחות, נבחן בצורה מקיפה על ידי גורמי המודיעין, כדי להעביר את המידע האמין ביותר. במקביל, כל פרט שהצליחו לדלות מהצילום, סייע לאיסוף ודיוק מידע קיים וחדש.
ב׳ מתייחסת לסרטון של דניאלה גלבוע שתועדה בתוך שקית ניילון שהופץ בנובמבר 2024, במטרה להטעות ולייצר מצג שלפיו נהרגה מהפצצת צה״ל. הזיהוי שלה היה בעזרת הקעקועים שלגופה. ״היינו צריכים להבין אם זה נכון או לא. עד אז, הרבה מהדיווחים שלהם התבררו כנכונים. ניסינו להבין אם דניאלה חס וחלילה נהרגה, יש משפחה בקצה שצריכה לדעת אם לשבת שבעה. זה היה שבוע אינטנסיבי שמעליו התנוסס סימן שאלה גדול. בסוף, בזכות צבר של אינדיקציות, יכולנו להגיד שהיא, בסבירות גבוהה, בין החיים״. א׳ מוסיפה: ״העניין של ׳כנראה בחיים׳ זה אות חיים מסויג. היה פה מצב מאוד מורכב, כשקציני המודיעין נכנסו לדלת הבית ואמרו את זה, זה מטורף״.
על הביקורת כלפי ניצן אלון: ״המפקדה קמה מלמטה, מאנשים שבמלחמה נקראו או הביאו את עצמם לש״ג ואמרו - ׳מה שצריך אנחנו פה׳. כשככה קמה יחידה, כל דבר כזה הוא צהוב. אם משתנה תפקיד, זה לא פוגש את המשימה בקצה. כל עוד אתה מרגיש שהיא יכולה להתבצע, כל השאר לא משנה – סגירת חשבונות כן או לא״
ר׳ מתייחסת לסרטון של גיא גלבוע דלאל ואביתר דוד, שתועדו מביטים בחטופים משתחררים במהלך העסקה השנייה. ״עסקה זו הזדמנות, כי חמאס מוציאים חטופים. אנחנו חיכינו לכל טעות שתעזור לנו. בסרטון הזה חקרנו את הרכב, ניסינו לזהות את הנהג, מי השובים. אם אתה יודע להתחקות אחרי הרכב ולהבין לאן נוסעים - אפשר לשמור על האזור שבו הם נמצאים. המשימה היא לאתר, להגן ולהשיב - אתה מסתכל על האירוע הזה ככלי״.
הדרג המדיני ומשלחת המו״מ
לאורך המלחמה, ביקורת נמתחה מצד גורמי ממשלה על פועלם של בכירים במנהלת, בהם העומד בראשה האלוף (במיל׳) ניצן אלון. ״שמנו את זה בצד, התעסקנו במשימה״, מבהירה א׳. ״העבודה שלנו הייתה נקייה ממניירות חיצוניות״, מוסיפה ש׳. ״המפקדה קמה מלמטה, מאנשים שלאורך כל המלחמה נקראו או הביאו את עצמם לש״ג ואמרו - ׳מה שצריך אנחנו פה׳. כשככה קמה יחידה, כל דבר כזה הוא צהוב מבחינתנו. אם משתנה תפקיד כזה או אחר, זה לא פוגש את המשימה בקצה. העולם שלך הוא האנשים שאיתך, המפקד שמשפיע עליך הוא מי שאיתך. כל עוד אתה מרגיש שהמשימה יכולה להתבצע, כל השאר לא משנה – סגירת חשבונות כן או לא״.
מות חטופים בשבי
בין העסקה הראשונה לשנייה חולצו שבעה חטופים חיים בשלושה מבצעים שונים, 35 חטופים חללים, בהם 15 שנחטפו חיים, ושלושה שנהרגו בידי כוחות צה״ל בשוגג. ״בואי מהר, יש חללים שאותרו במנהרה״, משחזרת א׳ את השיחה שקיבלה בשבת, 31 באוגוסט. ״כשענו לי כמה, הבנתי ישר״, היא אומרת בכאב, כמי שהייתה אחראית על החטופים במרחב רפיח, בהם השישה שנרצחו - הירש גולדברג-פולין, עדן ירושלמי, אורי דנינו, אלכס לובנוב, אלמוג סרוסי וכרמל גת. ״כשאת מחזיקה בתיקים שלהם, שישה צעירים שכל החיים עוד לפניהם, את רק מדמיינת אותם יוצאים החוצה״.
6 צפייה בגלריה
מימין למעלה: הרש גולדברג-פולין, עדן ירושלמי, אורי דנינו. מימין למטה: אלמוג סרסוסי, כרמל גת, אלכס לובנוב
(צילום: באדיבות אלבום משפחתי, AP )
תיעוד מצמרר: הגרי מציג את המנהרה שבה נרצחו ששת החטופים
(צילום: דובר צה"ל)
באותו רגע היא יצאה למנהלת, לתדרוך קציני המודיעין שיבשרו את הבשורה הקשה מכל למשפחות. ״בכל פעם שאני כותבת לקמ״ן הוא מצפה לעדכון לגבי אות חיים, באותו יום אחד מהם ענה לי ׳אלוהים אדירים׳. בדרך כלל הם רואים אותי מתפקדת, באותו רגע בכיתי. הביאו כוסות מים לכל אחד, ועכשיו למשימה. איך אנחנו מייצרים את תמונת המודיעין הכי טובה עבור המשפחות, מהימנות של טביעת אצבע של החללים. לילה ארוך שנמשך עד הבוקר, דפיקת דלת של כל קמ״ן אצל כל משפחה. עד היום זו צלקת שתלך איתי כל החיים״, היא מספרת, גם על ניסוח ההודעה שנמסרה למשפחות: ״האמת נאמרת פשוטה כמשמעה. מילים מדויקות, גם הקשות ביותר״.
ב׳ נזכרה גם היא ברגעים הקשים, כשהמידע אומת במנהלת אבל טרם נמסר למשפחות. ״אני זוכרת את השעות שבין הידיעה ועד לזיהוי הוודאי. שעות שאי אפשר לדבר בהן. ישבתי והסתכלתי על א׳, ואין מילה שיכולה להקל או להוסיף. רק הנוכחות. יושבים ושותקים, וזה מחלחל אליך לאט-לאט, כובד המשקל. התלבטתי אם להקפיץ את החייל שלי, שהיה אחראי על השישייה הזו, רציתי לגונן אליו. אבל זו המציאות שלנו, והיא קשה. הוא חייל במנהלת השו״ן והוא יתמודד עם זה, על כל הסקאלה - האחריות שלי ושלו ושלנו״.
כשלושה חודשים לפני כן, פרסם צה״ל את דבר מותם של אלכס דנציג, יורם מצגר, חיים פרי, יגב בוכשטב, נדב פופלוול ואברהם מונדר על ידי חוטפיהם בחאן יונס, לאחר שצה"ל תקף באזור. ״למשפחות אמרנו את מה שידענו נכון לאותו רגע בסבירות גבוהה, וחיכינו לתחקיר כדי לתת את התמונה המלאה למשפחות. במקרה הזה, של שישיית חאן יונס, הייתה לנו הערכה. רק ב-14 לפברואר הבנו שמדובר בסבירות גבוהה בפגיעת צה״ל, אבל לא ניתן למנוע את האפשרות שזה היה על ידי השובים, כי הגופות נמצאו עם סימני ירי״.
״ברמה הבסיסית, כל מוות של חטוף בשבי זה כישלון שלנו. היינו אחראים על החיים שלהם, והם איבדו את החיים בשבי. מי שנרצח בידי שוביו, ארגון טרור אכזרי, חטופים שנהרגו מאש כוחותינו. כשלנו במשימתנו, ברמה המקצועית זה מתוחקר וברמה הרגשית זה מורכב מלהכיל״, אומרת ב׳.
״אי-אפשר להפריד בין אחריות לבין אשמה, לא צריך לייפות את המציאות״, מוסיפה ש׳. ״צריך להסתכל לכישלון בעיניים - לנבור ולהבין איך דבר כזה לא קורה שוב. אני מרגישה בנוח להגיד שטעויות לא חזרו על עצמן. למדנו מכל אירוע, וזה קשה. צריך להבין איפה האשמה ואיפה הפנייה הלא נכונה שנלקחה, ואותו אדם צריך גם להמשיך לעבוד ביחידה. ההחלטה מתקבלת על ידי המפקד, אבל המודיעין זה עלינו. גם אירוע שכמעט קרה תחקרנו, לא חיכינו לאסונות גדולים כדי ללמוד. מספיק ששב סיפר על ההפצצה שהרגישה חריגה וקרובה, תחקרנו״.
״כל פעימה הייתה כמו ביצת הפתעה״
על עסקת השחרור השנייה בינואר 2025 הן מספרות:״כל פעימה הייתה כמו ביצת הפתעה. חיכינו לרשימה, את מי חמאס מחליטים לשחרר מתוך ההסכם. זה כשלעצמו דרש היערכות לכמה דרכי פעולה אפשריות״, אומרת ד׳. ״האתגר השני היה בעקבות המימוש הארוך שנמשך 50 ימים. איך מוודאים שעברנו שלב אחד ויתממשו גם האחרים, אין משהו שיפריע בדרך, לא יקרוס. כל יום היה פוטנציאל למוקש אחר. עבודה על העברת המסרים לחמאס, לוודא שאנחנו לא פועלים באופן שמפר את הצד שלנו. לפעמים לא יודעים, חייבים להעריך, אם חמאס באמת לא יכולים לעשות משהו או רק טוענים״. וגם, היא נזכרת ברגעים קשים שבהם נאלצו לקבל החלטה בעקבות הפרה של ההסכם, כמו שחרורה של ארבל יהוד אחרי שחרור התצפיתניות.
״ראינו את אלי שרעבי והבנו שהוא לא יודע על הגורל של אשתו והבנות שלו. בזמן אמת העברנו את המידע לגורמי הרפואה והפסיכולוגיה, שיידעו להיערך ויצטרכו למסור לו את הבשורה הקשה שהן לא בחיים. היינו צריכים לסדר בין כל הצירים, לעדכן את כל הגורמים בנקודת הקליטה, את הנציגים שהיו עם המשפחות בבתי החולים״
״אתה נערך לכל תרחיש. אם לא ברור אם תשתחרר חיילת או אזרחית, מה שיש לו השפעה עליו הוא כמה אסירים או סוג האסירים שצריכים להשתחרר.״, אומרת ר׳, ״אלו האפשרויות שאני יכולה לפגוש, כשהמטרה שלי היא שהעסקה חייבת להמשיך לצאת לפועל. זה גם בשיקוף התמונה כלפי מעלה לקבלת ההחלטות, וגם כלפי מטה לכל האנשים. נערכים עם סל רחב של מקרים ותגובות, כשהעיקרון הראשון במעלה הוא ביטחון החטופים. מיד אחריו, המשך מימוש העסקה. זה תמיד במתח הזה, לא תרצי לעשות משהו אגרסיבי שיכול לערער את העסקה, אם יש משהו אחר שאפשר לעשות״.
״הרגע הראשון שאת פותחת אלג׳זירה בחפ״ק ורואה אותם עומדים על הרגליים הוא לא ייאמן״, נזכרת ר׳ בפעימות שלוו בטקס ראווה של חמאס. ״ראינו את אלי שרעבי בשידור בערוץ והבנו שהוא לא יודע על הגורל של אשתו והבנות שלו״, ר׳ מספרת. ״בזמן אמת העברנו את המידע לגורמי הרפואה והפסיכולוגיה, שידעו להיערך לזה שהוא מתרגש לפגוש אותן, ויצטרכו למסור לו את הבשורה הקשה שהן לא בחיים. היינו צריכים לסדר בין כל הצירים, לעדכן את כל הגורמים בנקודת הקליטה, את הנציגים שהיו עם המשפחות בבתי החולים״.
״השחרור של ארבל יהוד וגדי מוזס היה בזיוני״, נזכרת ד׳ ברגע שראו את השניים מנסים בשארית כוחם לפלס את דרכם בין ההמון העזתי שהקיף את רכבי הצלב האדום. ״ברמה הרגשית זה מאוד מורכב וברמה המבצעית – צריך להיערך גם לחילוץ מתוך ההמון״. ד׳ מוסיפה: ״המימוש השני בהסכם היה אחד האירועים הנפיצים, כזה שעלול לגרום לפעימה שאחרי לא להתממש. זה יצר המון חיכוכים בין שני צדדים שממילא יש ביניהם אפס אמון, זה הצריך עבודת מו״מ וצירי תיווך אינטנסיביים״.
בעקבות אלו, הוסיפה כי כלקח מהטקסים שערך חמאס בשחרור ההוא, הסכם השחרור האחרון שנחתם כלל סעיף שאוסר על קיום אותם טקסים.
ארבל יהוד וגדי מוזס עוברים לידי הצלב האדום בין המוני עזתים
(צילום: רויטרס )
עם שובו של גדי מוזס הביתה, ר׳ לא שוכחת את השיחה הראשונה שלו עם גורם ישראלי. ״הוא היה החטוף המבוגר ביותר ששוחרר, הייתה אי-ודאות לגבי מצבו הבריאותי. השיחה הראשונה איתו זכורה לי מכל העסקאות, הוא היה חד, צלול, התבדח ושאל – ׳יאללה, אז אני יכול לישון היום בבית?׳. הקצין שהיה מולו לא ידע איך להגיב, הסביר לו שאולי ישאר קצת בבית החולים. זה רגע של אושר מזוקק, הנה הוא חזר, כזה גבר״.
ד׳ נזכרת בשחרורן של ארבע התצפיתניות (דניאלה, נעמה, לירי וקרינה), מלבד אגם ברגר, שנותרה בשבי ושוחררה רק שבוע לאחר מכן. ״הרגשתי שאלה חיילות שלי שאני מחזירה הביתה, ואחת מהן תחכה לשחרור בשבוע הבא. זה היה רגע מורכב, כשגם היא חזרה וראיתי את האיחוד שלהן, הייתה תחושה שלפחות את החלק הזה סיימנו. בזמן הפעימות הייתי מפוקסת, רק בבית כשנכנסתי למיטה הייתה רואה את החיבוקים של השבים עם המשפחות ומתפרקת״, היא משתפת.
כשהחטוף החי האחרון חזר הביתה
במסגרת העסקה שוחררו 20 חטופים חיים ב-13 באוקטובר האחרון, ובהמשך הוחזרו לקבורה בישראל החטופים החללים, מלבד רן גואילי ז״ל שעודו מוחזק בשבי. ״לא היה מישהו שישב באותו הרגע, כולם היו על הרגליים, כמו בסרטים, כולם בכו. משהו שלא קרה בהסכמים קודמים, בהם היינו מאושרים שמישהו חזר אבל עצובים שמישהו אחר נשאר, אישית הרגשתי שאבן ירדה לי מהלב״, משתפת ד׳ על האופטימיות הזהירה בכל השחרורים לאורך המלחמה, לצד השמחה המתפרצת שלראשונה קיבלה בלעדיות לדקות ספורות בין קירות החמ״ל. כשאלו חלפו, המשימה הבאה כבר הייתה ברורה. ״ההפרדה בין החיים לחללים היא קשה. בחפ״ק נאמר – ׳נקלטו החטופים החיים׳, ואחרי דקה כבר התיישבנו למשימה להשיב את החללים״.
״כולם נעמדו, מחאו כפיים, התחבקו, רגע שזוכרים לכל החיים״, אומרת ר׳, ״חודשים עמדנו שם, ואז ראינו את החטוף החי האחרון חוזר. כשאני מדווחת בחפ״ק שהרכב חצה לשטחינו ונקלט על ידי צה״ל, זה רגע מרגש ברמות. אחרי ההתרגשות, החיבוקים והמחיאות כפיים, לא עוברות חמש שניות ואני נותנת הוראה לשב״ס להתניע את הרכבים בבתי הסוהר שיתחילו להתקדם. ברמה הטקטית זו התרגשות מטורפת אבל גם פה, אפילו פה, כל הזמן הפנים קדימה למשימה״.
המנהלת, חשוב לכולן להבהיר, תסיים את תפקידה רק עם שובו של החטוף האחרון המוחזק בעזה, ומימוש מלא של העסקה מצד חמאס. ״חלקו של חמאס לא הושלם עדיין. הדבר הזה מתנהל כשייצוב הרצועה כבר עולה על מסילה, אבל במסלול ההסכמים, תיווך המסרים עוד עובר. חמאס צריך להשלים חלקו, להשיב את כל החטופים החללים״, אומרת ד׳.
לצד זאת - הן כבר חושבות על היום אחרי שהמשימה תושלם. ״אחרי שרני יחזור, אנחנו אלו שנכבה את האור ביחידה״, אומרת א׳. ״בצבא רוב התפקידים נגמרים בשלוש נקודות, אתה מעביר מקל למישהו. כשאני סיימתי את התפקיד שלי, קלטתי שאני לא מעבירה מקל לאף אחד״, אומרת ד׳.
אחת הקצינות שחזרה למפקדה מיד בפרוץ האירועים נשאה איתה גם סיפור אישי כואב. בנה הבכור נולד בדיוק בימים שבהם יצאה מאיה רגב מרכב הצלב האדום – החיים האישיים שלה ושל היחידה נשזרו זה בזה מהרגע הראשון. במהלך שנת המלחמה הוא הפך לסמל קטן של תקווה בין חדרי המפקדה, עד שנפטר בגיל 11 חודשים, זמן קצר לאחר שבעלה שב ממילואים.
למרות האובדן, היא ובני משפחתה בחרו לשוב אל המשימה. ״היה ברור שברגע שהשבעה מסתיימת – אנחנו חוזרים. הייתה לנו תמיכה מלאה מהבית, וזה מה שאפשר את זה״, אמרה לסביבתה. כשנולד בנה השני, הברית התקיימה בדיוק ביום השחרור בעסקה האחרונה. מי שהיו עדים לכך אמרו שזה הרגיש כמעט סמלי: עדות לכך שהמשימה לא נגמרת בסיום המשמרת, אלא מתערבבת בחיים עצמם - והם, למרות הכול, נמשכים.
