בכל מלחמה, ולא משנה אם החלה בהפתעה מוחלטת או עם הכנה מראש, ולא משנה אם מדובר במעצמה, במדינה קטנה או בכל מה שבאמצע - ברגע שבו נורית היריה הראשונה, מתהפכים חמישה שעוני חול. חמשת השעונים הללו נכונים לכל הצדדים הלוחמים: תמיכת העם במטרות המלחמה, תמיכת העם במנהיגות המובילה את המלחמה, השעון הצבאי, השעון הכלכלי והשעון המדיני. הזמן מתחיל לאזול, המלחמה יכולה להימשך שנים – כמו מלחמת העולם השנייה, שלא לדבר על מלחמת אפגניסטאן, מלחמת עיראק השנייה, שהות ישראל ברצועת הביטחון בלבנון – אבל הזמן אוזל. ובמלחמה הנוכחית שלנו יש שעון נוסף, שובר לב: הזמן האוזל של החטופים.
לא כל השעונים זהים בחשיבותם, כמובן - אם אתה מנוצח צבאית מייד, שאר השעונים לא רלוונטיים. אבל בכמעט כל המלחמות המתנהלות כעת בעולם בין מדינות או בין מדינה לארגוני טרור או גרילה, התמונה מורכבת יותר, ואין ניצחון מוחלט, עם הסכם כניעה וכל השאר.
השעון המדיני מתקתק
אני רוצה להתמקד בשעון המדיני – שיש לו השפעה, קריטית, גם על הכלכלה וניהול המלחמה, כלומר על השעון הצבאי. וחשוב לזכור – הוא כולל גם את הדימוי של ישראל והפלסטינים, את עמדות הציבור ברחבי העולם, ואלה בתורם משפיעים על הכל – והשפעותיהם, כמו שאר השפעות המלחמה, יהיו איתנו זמן רב מאד מאד אחריה.
תאמרו שהביקורת על ישראל נובעת מאנטישמיות - היא לא, אבל לצורך העניין בואו נניח שכן – אז מה? זה העולם, בו אנו חיים, ואותו צריך לקחת בחשבון. כולל האנטישמיות מצד אחד, שנאת ישראל, ומצד שני גם את האהדה של ממשל טראמפ, נניח. אנחנו נאחזים כעת בצילום של הילד בעזה, שהתברר שיש לו מחלות רקע. הנה, אנו אומרים, ה"ניו-יורק טיימס" טעה, או היטעה - אין רעב בעזה, אין ג'נוסייד, הכל שנאת ישראל.
ולצורך המאמר הזה כלל לא חשוב אם יש רעב בעזה, איך מודדים רעב בכלל, האם החמאס אחראי יותר או פחות, האם צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם או רק בעשירייה הראשונה, וכל שאר הדיונים הללו. לא, גם טיעונים כמו "אם רוסיה היתה עושה את זה", או "אם ארצות-הברית היתה עושה את זה", אז לא היו באים בתלונות – לא רלוונטייפ. כשנהיה רוסיה או ארצות-הברית נדבר. בינתיים אנחנו ישראל – והנקודה הקריטית היא התלות שלנו במה שנקרא "העולם".
אנחנו תלויים בעולם בכלכלתנו – יבוא ויצוא. אנחנו תלוים להישרדותנו ביתרון הטכנולוגי והמדעי שלנו. אנחנו תלויים בנשק שאנחנו קונים או מקבלים מהעולם – לא, לא רק מארצות-הברית. והכותרות בעולם כולו הן הרעב בעזה. רצח העם בעזה. חורבן עזה. בבריטניה קמה עתה מפלגת שמאל – משמאל ללייבור - ומנהיגיה הם קורבין הזכור לרע וסולטאנה. המפלגה הזו מתמקדת בעזה. והיא תיקח קולות מהלייבור – שנמצא במגננה, כי מנהיג המפלגה וראש הממשלה סטארמר נתפס כמי שנתן יד חופשית לישראל בעזה.
ושוב – העניין אינו הצדק, ומי צודק יותר, והסבל שלהם לעומת הסבל שלנו. אפילו לא אם הטקטיקה – כי לדעתי אין אסטרטגיה – בעזה מוצדקת צבאית או לא. העניין הוא שבמלחמה המדינית הפלסטינים מנצחים. חמאס מנצח.
הכישלון הישראלי בלתי נתפס
מדי יום עוד מדינות מודיעות על הכרתן במדינה פלסטינית. קנדה, בריטניה, צרפת. מדינות חשובות. שתיים מהן חברות קבועות במועצת הביטחון, שלושתן חברות בג'י 7. נכון – עם התניות, בחירות לרשות הפלסטינית, סילוק חמאס, מדינה מפורזת. וזה באמת חשוב, אבל השורה התחתונה היא הכרה במדינה פלסטינית.
שזה בלתי נתפס. הכישלון הישראלי בלתי נתפס. ממצב שבו כל העולם הרלוונטי עמד לצידנו ב-7 באוקטובר 2023, אנחנו כעת במצב שבו ישראל הפכה למותג רעיל בעולם. בכל תחום – מהאקדמיה, דרך התרבות והבידור, הכלכלה, והתמיכה המדינית. אין שום מקום בעולם שבו אנו מקבלים תמיכה כעת במהלכים הנעשים על ידי הצבא והממשלה (כן, כמובן, להצהרות המטומטמות וחסרות האחריות של שרים בממשלה יש חלק נכבד בכך - בעולם, אם שר אומר אמירה ובסוף אותו יום הוא לא מפוטר או מתפטר, אז זו עמדת הממשלה, זו עמדת המדינה).
אין שום אפשרות להסביר את התמונות היוצאות מעזה. וכדאי להזכיר – זה כששום עיתונאי זר לא מורשה להיכנס לעזה. החשש שלי הוא מהדיווחים – והמציאות – שימצאו כשיגיעו לעזה, ויפרסמו בכל העולם
אין שום אפשרות להסביר את התמונות היוצאות מעזה. וכדאי להזכיר – זה כששום עיתונאי זר לא מורשה להיכנס לעזה. החשש שלי הוא מהדיווחים – והמציאות – שימצאו כשיגיעו לעזה, ויפרסמו בכל העולם. אין שום אפשרות להסביר זאת – אותה תרופת פלא שתלבין את הכל – לו רק הייתה לנו הסברה ראויה. לא, הסברה לא יכולה להסביר הכל. לעתים אינה יכולה להסביר כלל. ההסברה הישראלית כושלת, נכון – אבל זה לא כל הסיפור. אפילו לא חלקו.
אנחנו במצב, שהחל לפני זמן, אבל רק הולך ומחריף: ידידי ישראל המעטים מפנים לנו גב. ובצדק. פירס מורגן, למשל. ריצ'י טורס, למשל. כמו בבדיחה העתיקה, ישראל גם אכלה את הדגים הבאושים, גם ספגה מלקות וגם מגורשת מהעיר. לא השגנו כלום בכל הצהרות הרהב על עצירת הסיוע, ואז מרכזי חלוקת המזון, העיר ההומניטארית, ועכשיו הצנחת סיוע. כל תהליך קבלת ההחלטות מריח מפאניקה – והפרניקה מוצדקת.
ומה ביום שאחרי טראמפ?
כרגע ישראל מקבלת גיבוי – וגם בו ניבעים סדקים – רק מהבית הלבן. זה חשוב – זה המקום הכי חשוב, הכי בעל עוצמה – אבל גם במפלגה הרפובליקנית התמיכה בישראל מידרדרת מדי יום, פשוטו כמשמעו. גם הימין הקיצוני האירופי לא איתנו. (הוא לא מצדד בחמאס, ומרבית הממשלות לא תומכות חמאס - אבל התמיכה בישראל מידרדרת). אנחנו מאבדים מדי יום את מעט התומכים בקרב הצעירים במערב, וגם את הדור המבוגר יותר.
מה שמעתי אתכם ממלמלים בבית? מה אירופה משנה, במילא המוסלמים השתלטו עליה, אירופה אבודה? ובארצות-הברית קטאר קנתה את כולם? לא מדוייק – ושוב, גם לא רלוונטי. זה העולם שבו אנו חיים . את מלחמת וייטנאם ארצות-הברית הפסידה בין השאר במרקעי הטלוויזיה בסלונים האמריקנים. בתחושת הדשדוש. בשקרים על האור בקצה המנהרה. כיום התמונות מעזה מזעזעות. ולא, לא כולן שקריות. אז כעת בפאניקה מצניחים מזון – שזו בעצם הודאה שכן, יש רעב בעזה. ואנחנו הריבון בשטח. האחריות עלינו.
מעמדה של ישראל בשפל המדרגה – ומעמד נתניהו אגב נמוך עוד יותר. מר הסברה, כן?
כרגע הצונמי האנטי ישראלי לא מגיע לשיאו – כי טראמפ. עצרתם לרגע לחשוב מה יהיה ביום אחרי טראמפ? עוד שלוש שנים טראמפ לא יהיה הנשיא עוד. במפלגה הרפובליקנית אגף בדלני, קונספירטיבי המתנגד לישראל. חברת קונגרס רפובליקנית הצהירה שמה שישראל עוזה בעזה הוא ג'נוסייד. במפלגה הדמוקרטית אגף שמאל המתנגד לישראל מסיבות אחרות, ולמעשה כל המפלגה לא אוהדת את מדיניות ישראל. מעמדה של ישראל בשפל המדרגה – ומעמד נתניהו אגב נמוך עוד יותר. מר הסברה, כן? באירופה מעמד ישראל בשפל, וכך בעצם בכל מקום. וזה ישפיע על הצבעות לשיתופי פעולה כלכליים ואקדמיים, על אספקת נשק, שלא לדבר על הצבעות באו"ם וכל השאר.
אורן נהריההתנהלות הישראלית בזירה הזו הייתה, ועודנה, איומה. וההסברה הטובה בעולם – ואין לנו אותה – לעולם לא תוכל להתמודד עם תמונה של ילדה רעבה. ואת זה ישראל היתה אמורה לדעת, ולקחת בחשבון. עכשיו – זה מעט מדי, והרבה הרבה מאוחר מדי.
