ברחובותיה של העיר דונייצק – העיר הגדולה ביותר שנמצאת בידי הבדלנים הפרו-רוסים במזרח אוקראינה – היו שלשום (שני) חגיגות בעקבות הודעתו של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין שמוסקבה מכירה בעצמאותם של שני המחוזות הבדלניים באזור. בשני בערב תושבים במרכז העיר דונייצק יצאו לרחובות עם דגלי רוסיה וירו זיקוקים באוויר. שיירת מכוניות עם דגלי רוסיה נסעה בלב דונייצק.
בשטח "הרפובליקה העממית" של דונייצק במזרח אוקראינה חלק מהתושבים דוברי הרוסית מאושרים ואסירי תודה למוסקבה, אך אחרים חיים בחוסר-ודאות וחוששים ממלחמה הולכת וקרבה – על רקע הדיווחים שרוסיה מתכננת לפלוש "בכל רגע".
חגיגות בדונייצק אחרי הודעת פוטין בשני בערב
הבדלנים הפרו-רוסים, נזכיר, כבשו את מחוזות לוהנסק ודונייצק שבחבל דונבאס במזרח אוקראינה בעיצומה של המלחמה שהחלה בינם לבין הצבא האוקראיני ב-2014, בעקבות המהפכה שבה הודח נשיא אוקראינה הפרו-רוסי ויקטור ינוקוביץ'. בלוהנסק ובדונייצק חיים מיליוני אזרחים, רובם דוברי רוסית – ומאות אלפים מהם גם מחזיקים באזרחות רוסית.
במהלך המלחמה במזרח אוקראינה זוכים המורדים לתמיכה מדינית וצבאית מרוסיה, ודרשו עצמאות לאזורים בשליטתם. בהחלטה נפיצה הודיע שלשום פוטין שרוסיה מכירה בעצמאותן של שתי "הרפובליקות העממיות" שהקימו המורדים בדונייצק ובלוהנסק – ואף קבע שרוסיה מאמינה שלבדלנים יש ריבונות על כל השטחים במחוזות שבחבל דונבאס – למרות שרבים מהם נמצאים בשליטת אוקראינה.
המערב גינה את הצעד של פוטין והעניש את רוסיה ואת הבדלנים במזרח אוקראינה בסנקציות. עבור חלק מתושבי "הרפובליקה העממית של דונייצק" הכרת העצמאות של רוסיה משמעותית ואף היסטורית. "זה חשוב לי מאוד", אומר דמיטרי, שבעבר לחם במיליציה פרו-רוסית בדונייצק. "עכשיו אני יודע שהדם של חבריי שנשפך, העבודה והמאמצים שלנו ומותם של האזרחים לא היו לשווא".
כעת דמיטרי ממתין לכניסתם של החיילים הרוסיים. "האנשים הנפלאים בדונבאס כל כך סבלו. עכשיו את צריכים אותם (את הכוחות הרוסיים). נשפך מספיק דם, היו מספיק מתים. "נלחמתי הרבה בשביל שהארץ הזאת, והאנשים האלה, יקבלו עצמאות, שיכירו באדמה הזאת – ושהאנשים יהיו חופשיים".
אירנה, תושבת דונייצק כבת 40, אמרה שההחלטה של הקרמלין על הכרה בעצמאות הבדלנים הייתה צפויה – אך מציינת שהתושבים לא יודעים איך להתייחס אליה. "אני לא יודעת מה הולך לקרות עכשיו. כולם כאן אובדי עצות". היא מקווה שאם הכוחות הרוסיים יתפרסו בשטח, התגבורת תשים סוף ללחימה בין הבדלנים לצבא האוקראיני בחבל דונבאס. "אם יהיו כאן כוחות רוסיים זה אומר שלא שווה להילחם – מפני שרוסיה היא מעצמה גרעינית גדולה ואדירה".
ויאצ'יסלב, גבר כבן 60, מקווה שהגעת כוחות רוסיים תשים סוף ל"פעולות הפרובוקטיביות" של אוקראינה, והוסיף: "אני חושב שגם הצד השני צריך לעשות חושבים ולהחליט שהוא מתקדם למו"מ לשלום". תמרה, גם היא תושבת דונייצק, אופטימית: "אני חושבת שיהיו שינויים קיצוניים, ושאולי השלום סוף-סוף יגיע. הכול ישתפר, ולפחות לילדים שלנו יהיה עתיד טוב יותר".
קרינה, צעירה כבת 20, בוכה כשהיא מתארת את תחושותיה. "בכנות, זה מצב כל כך מדכא עכשיו שאני לא יודעת כמה ההחלטה הזאת (על ההכרה) טובה, ועד כמה היא יכולה להוביל לשלום".
מסוף השבוע פונו עשרות אלפי תושבים מחבל דונבאס והועברו לאוהלים, מעונות ובתי מלון ברוסיה. בעוד שילדים ונשים פונו על-ידי הבדלנים, "הרפובליקות העממיות" בדונייצק ולוהנסק הודיעו על גיוס כללי לגברים. בהתייחסות לפינוי התושבים אמרה קרינה: "עכשיו כולם מודאגים מאוד. תושבים נלקחו מהאבות ומהאחים, נשים נלקחו מהבעלים שלהם. למען האמת, כולם מפחדים מאוד".
33 צפייה בגלריה
שיירה עם דגלי רוסיה בדונייצק אחרי הכרזת פוטין
(צילום: AFP PHOTO / PUBLIC MOVEMENT "DONETSK REPUBLIC" / ESN)
יישובים רבים שסובלים מחילופי האש הממושכים בין הבדלנים לצבא האוקראיני הם יישובים בחבל דונבאס שנמצאים בשליטתה של קייב – ולא בידי המורדים. אוקראינים באותם יישובים מספרים שבניגוד לתושבים באזורים הבדלניים שמפונים לרוסיה – להם אין ברירה אלא להישאר בקו האש.
בכפר נובוגנטיבקה במחוז דונייצק יקטרינה בת ה-60 אומרת שההפגזות בגל הלחימה הנוכחי קשות בהרבה מההפגזות שהיו בעיצומה של המלחמה, שהחלה ב-2014. "אנחנו על סף התמוטטות עצבים", היא אומרת בקול רועד "ואין לאן לברוח".
הדירה של ראיסה, קשישה בת 90, נמצאת בקו האש. היישוב שבו היא מתגוררת, שסטיה, נמצא בשליטת אוקראינה – וממוקם בגבול עם "הרפובליקה העממית של לוהנסק". בכל פעם שהיא שומעת הפגזות היא יורדת למרתף הבית. "אנחנו מצפים למלחמה בכל שעה, בכל דקה". היא מספרת ששכנים רבים בבניין שלה כבר עזבו את בתיהם בעקבות הירי הכבד.
העיירה נובולוהנסקה נמצאת גם היא בחבל דונבאס, ונשלטת גם היא בידי הממשלה האוקראינית. זויה, פנסיונרית בת 68 שגרה ביישוב, הסתתרה בשלישי לפנות בוקר מתחת למדרגות בבית שלה. "בסביבות חמש בבוקר ההלכתי מהסלון למטבח. כשזה פגע הכול רעד, זכוכיות התעופפו, התחבאתי מתחת למדרגות, זה היה נורא, פשוט נורא. אני לא מצפה לשום דבר טוב, ממש נמאס לי. כבר שמונה שנים שאנחנו קיימים – אבל לא חיים".
