מבחינת דרישותיו הפורמליות של החוק, חנינה איננה מצריכה הודאה באשמה, בין אם היא לאחר הרשעה בפלילים ובין אם לפניה. היא לא קשורה לבירור הדין אלא לשיקולים שלפנים משורת הדין: מחילה, שיקום, יחסי החוץ של המדינה וכל שיקול לאומי או חברתי אחר, ועל כן איננה כפופה למגבלות קשיחות. עם זאת, שיקול דעת ענייני ראוי איננו הולם התערבות נשיאותית במהלך פרשת ההגנה במשפט, שמשמעותה לפטור נאשם מאחריות בלא לברר את אשמתו.
כל קיומו של מוסד החנינה הפרטית (pardon), הנהוג כמעט בכל מדינות העולם, הוא מפוקפק. הוא נובע ממורשת היסטורית מלוכנית, המסייגת את שלטון החוק בפררוגטיבה של הריבון, שהוא איש בשר ודם שכמעט איננו מחויב בדין וחשבון ציבורי. ישנם די והותר סמכויות בחוק לשיקולים ציבוריים פרטיקולריים, בחינה של נסיבות אישיות, של האינטרס הציבורי בהבאה לדין או בעיכוב משפט, ולא ברור שיש צורך בסמכות נוספת המצויה מעל ומעבר לחוק כללי, הניתן לניסוח מראש ולהבניה של שיקול הדעת.
אינני רוצה לשלול מראש את טענתו של נתניהו שהאישום נגדו מרדיפה פוליטית או למצער מהיותו במרכז הזירה הציבורית. שני האישומים העיקריים נגדו, תיק 2000 ותיק 4000, הם כל כך יוצאי דופן בנסיבותיהם, עד ששאלת השוויון בפני החוק כמעט איננה רלבנטית לגביהם. לא ניתן להשוות את האישומים האלה לשום תיק ידוע אחר, וקשה להעלות על הדעת אדם שאיננו ראש ממשלה שיכול לעבור את העבירות הנטענות, שבמרכזם מערכת יחסים מסובכת עם כלי תקשורת, המערבת אינטרסים פוליטיים ותקשורתיים. מאמצי החקירה יוצאי הדופן, לרבות האופן שבו הושגו עדויות מדינה, בוודאי הונעו – לכל הפחות - ממעמדו הרם של הנחקר. אולם גם אם נניח שיש לנתניהו טענות טובות לגופו של עניין, הרעיון שהמשפט יבוטל בעיצומה של פרשת ההגנה ללא בירור עובדתי, ומבלי שנתניהו יידרש לפרוש מן החיים הפוליטיים, הוא בלתי נסבל.
נתניהו צודק שהפסקת המשפט עשויה לקדם תהליך ריפוי חברתי, אולם כמי שמדבר בשמו של האינטרס הציבורי – גם עליו לתרום את חלקו לשם כך
נתניהו צודק שהפסקת המשפט עשויה לקדם תהליך ריפוי חברתי, אולם כמי שמדבר בשמו של האינטרס הציבורי – גם עליו לתרום את חלקו לשם כך. אין להניח שנתניהו הוא האדם היחיד בישראל המסוגל לקדם את האינטרסים הלאומיים, ואם ברצונו שיניחו לו לנפשו מבלי להתאמץ ולהוכיח את חפותו, שומה עליו להיכבד ולשוב לביתו.
ישנם שני פתרונות אפשריים להפסקת המשפט המציק לאזרחי המדינה ומקטב אותם. האחד – חנינה שכנגדה התחייבות אכיפה לפרישה מן החיים הפוליטיים, לפחות במערכת הבחירות הנוכחית (שבמהלכה יהיה נתניהו בן 76 או 77). השנייה – השתדלות אצל היועצת המשפטית לממשלה שתעכב את המשך ההליכים עד לאחר סיום תפקידו של נתניהו כראש ממשלה, כך שתקופת ההתיישנות לא תחול על תקופה זאת. הדרך השנייה, שגם אותה ניתן להכשיר בהסכמה בדרכים משפטיות, היא מין קבלה אד-הוק של מעין "חוק צרפתי". אבל אם תתקבל, יצטרך נתניהו להכיר בכך שהוא עלול להיקלע למצבו של סרקוזי: הרשעה לאחר סיום הקדנציה, כולל ענשי מאסר אפשריים במקרה כזה.
פרופ' רון שפירא הוא רקטור המרכז האקדמי פרס
