איילנד: עסקת המטוסים לא תסכן את ישראל
(צילום: שחר גולדשטיין)

הנכונות של איחוד האמירויות לכונן קשרים דיפלומטיים עם ישראל היא בשורה מבורכת, וראוי ראש הממשלה בנימין נתניהו לכל שבח על כך. אבל לא מדובר כמובן רק על "שלום תמורת שלום" כפי שאמר נתניהו. ישראל הרי הסכימה לדחות, ויש שיאמרו לבטל, את כוונת הסיפוח החד-צדדית, ובנוסף, על פי החשיפה ב"ידיעות אחרונות", נודע כי ההסכם של האמירויות, ישראל וארה"ב כולל גם מרכיב נוסף והוא הסכמה ישראלית שהמדינה הערבית תקנה מאמריקה מטוסי 35-F.
מן הראוי לחלק נושא זה לחמישה מרכיבים. ראשית, האם באמת מכירת המטוסים היא חלק מהעסקה? הן ירושלים והן וושינגטון הכחישו זאת, אך ייתכן שמדובר בנושא בו התשובה הנכונה היא "כן ולא". סביר כי אכן אין הסכם פורמלי הכולל עסקה כזו, אבל ישנה הבנה שבקריצה שכך יהיה, ואז ניתן יהיה ללכת עם ולהרגיש בלי.
נושא שני ועקרוני הוא אם יש בכלל לישראל זכות וטו על מכירת נשק אמריקני מתקדם למדינות ערב. צר לי לומר שהתשובה היא ממש לא. נכון, יש לטיעונים ישראליים אוזן קשבת בוושינגטון, אך כשמדובר בעסקאות של מיליארדים יש בארה"ב משקל גדול יותר לדרישות הפוכות. כך, למשל, התנגדה ישראל בעבר למכירת מטוסי 15-F לסעודיה, אך לא הצליחה למנוע את העסקה. מספר העסקאות שאנחנו מצליחים למנוע קטן, אפוא, בהרבה מהמספר אותו הצלחנו לסכל.
מטוס F-35מטוס F-35
מטוס F-35
(צילום: AFP)
סוגיה שלישית היא האם ייתכן שבעבר התנגדנו למכירת נשק מסוים לאיחוד האמירויות ואילו עכשיו הסרנו את ההתנגדות? התשובה בהחלט חיובית, וטוב שכך. מדינה אמורה להתנהל לפי אינטרסים. אינטרס לאומי הוא דבר מספיק חשוב שעבור השגתו נכון לעיתים גם לשלם מחיר. הגיוני בעיניי המצב שבו עבור מימוש אינטרס רם מעלה כמו הסכם שלום עם מדינה כה חשובה נסכים גם לשלם מחיר מסוים, לרבות בנוגע להיבט ביטחוני.
סוגיה רביעית, ואולי החשובה ביותר היא אם עצם הגעה אפשרית של מטוסי 35-F לאיחוד האמירויות מייצר סיכון ביטחוני בלתי נסבל לישראל. התשובה שלי שלילית. נכון, מדובר במטוס המתקדם בעולם, ונכון שעלול להיות כרסום ביתרון האיכותי שלנו, אבל מצד שני כדאי לא לשכוח שלושה דברים: אחד, מדובר על מדינה רחוקה גיאוגרפית. למען ההשוואה, כאשר סעודיה קיבלה בזמנו מטוסי 15-F מתקדמים, חלקם הוצב בטאבוק, מרחק קצר מאילת, ידענו להכיל זאת. שתיים, איחוד האמירויות הינה מדינה יציבה ואיני צופה כי מטוסים אלה יופנו נגדנו. שלוש, רכש 35-F במדינה זו מאיים, או לפחות מרתיע, בעיקר את איראן. לכן, יש במכירת נשק מתקדם לאיחוד האמירויות גם היבט ביטחוני חיובי.
הסוגייה החמישית, איך לא, מתייחסת לתהליכים בתוך ישראל. שרי החוץ והביטחון לא ידעו על ההסכם המתגבש בין ישראל לאיחוד האמירויות, ואם היה בהסכם זה גם היבט ביטחוני הם לא היו שותפים לו. לצערנו הדבר משקף התנהלות רגילה של ראש ממשלה בישראל. כך, למשל, כששרון היה ראש הממשלה, היו שרי החוץ והביטחון שמעון פרס ופואד בן-אליעזר, שניהם ממפלגה אחרת. מסיבה זו נהג שרון להסתיר מהם מהלכים חשובים שכן הוא לא ראה את שריו כאנשים שתכליתם לסייע לו, אלא כיריבים פוליטיים שעלולים לטרפד מהלכים. זה אכן עצוב, אך מציאות זו היא תוצאה של צורת השלטון בישראל, עם כל הצער שבדבר.
לסיכום, בין אם יש הבנה שבשתיקה על מכירת נשק אמריקני מתקדם לאיחוד האמירויות או לא, אין הדבר דומה לפרשת הצוללות ויתר כלי השיט, שאותה אכן נכון לחקור.
  • אלוף (מיל') גיורא איילנד היה ראש המועצה לביטחון לאומי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com