שרידי האוטובוסשרידי האוטובוס
שרידי האוטובוס בפיגוע בצומת מגידו באינתיפאדה השנייה
(צילום: AP)
לפני 20 שנה פרצה מתקפת הטרור החמורה, הקשה והעקובה מדם ביותר בתולדות מדינת ישראל, "האינתיפאדה השנייה" או "אינתיפאדת אל-אקצה". ביום פרוץ מתקפת הטרור פרץ במקביל מרד אלים בקרב ערביי ישראל.

מתקפת הטרור פרצה שבע שנים אחרי הסכם אוסלו, שבו הכירה ישראל באש"ף והכניסה את יאסר ערפאת ואת צבאו לתוך ארץ ישראל. היא פרצה מיד לאחר פסגת קמפ-דיוויד, שבה הגיש אהוד ברק לערפאת הצעה מרחיקת לכת, חסרת תקדים, שריסקה את ההסכמה הלאומית הבסיסית בישראל ומחקה את מורשת רבין: הצעה לנסיגה לקווי 4 ביוני 1967 (עם חילופי שטחים סמליים), חלוקת ירושלים, כולל חלוקת העיר העתיקה, נסיגה מבקעת הירדן ועוד, בתמורה להסכם שלום והצהרה משותפת על סיום הסכסוך. לכך, כמובן, ערפאת לא הסכים. סלע המחלוקת היה תביעת זכות השיבה, כלומר, הטבעת כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלסטינים.
מתקפת הטרור פרצה שש שנים אחרי הקמת הרשות הפלסטינית וחמש שנים אחרי הנסיגה הישראלית מן הערים הערביות ומהאזורים ביהודה ושומרון המאוכלסים בפלסטינים, לאחר הסכם אוסלו ב'. במשך אותן שנים פלסטינים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. הרשות הייתה למעשה מדינה עצמאית. כאלף ישראלים נרצחו במתקפת הטרור הזאת, רובם בפיגועי התאבדות.

המודיעין הישראלי ידע על הכוונה לפתוח במתקפת הטרור, כולל על תאריך היעד – ספטמבר 2000 - והתריע על כך בפני הדרג המדיני. המידע שהיה בידי המודיעין תיאר במדויק את ההתפתחויות, אך כל ההתרעות נפלו על אוזניו הערלות של אהוד ברק, שהיה אובססיבי להיות האיש ששם קץ לסכסוך הישראלי-פלסטיני.
בספרו של ראש אמ"ן באותם ימים, בוגי יעלון, "דרך ארוכה קצרה", ובספר השיחות עם ראש חטיבת המחקר באמ"ן באותם ימים, עמוס גלעד, "המתריע", ניתן לקרוא על ההערכות המדויקות של אמ"ן ועל הצפצוף והבוז של ברק לתחזיות שהתאמתו במלואן. יש אנשים שעד היום מדקלמים את השקר ההזוי שלפיו האינתיפאדה השנייה פרצה משום שאריק שרון ביקר בהר הבית - הרי איך אפשר לא להאשים את ישראל בתוקפנות נגדה?
רק מבצע "חומת מגן" והפעולות שנקטה ישראל בשנה שלאחריו דיכאו את מתקפת הטרור. ישראל החזירה לידיה את האחריות הביטחונית הכוללת על שטחי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון, והפכה אותה ממדינה-מינוס לאוטונומיה-פלוס. מאז, בכל יום ובכל לילה פועלים צה"ל ושב"כ בשטחי הרשות ומגיעים למחבלים לפני שהם מספיקים לבצע את הפיגועים. בכך הצילו כוחות הביטחון את חייהם של עוד אלפי ישראלים.
פרוץ מתקפת הטרור בשנת 2000 הוא קו פרשת המים בדעת הקהל הישראלית בסוגיה המדינית-ביטחונית. במשך שנות ה-80 וה-90 הצליחה "שלום עכשיו" להנדס את התודעה הישראלית, ומה שנחשבה בשנות ה-70 לעמדת קצה זניחה הפכה בהדרגה לעמדת השמאל הישראלי, לעמדת ממשלת ישראל ולעמדה שנתמכה לפחות בידי חצי העם. האסון של "שלום עכשיו" הוא שדרכם נוסתה והתנפצה אל סלעי המציאות. היא הוכחה כשלום אך-שווא, כשלום באספמיה.
דרכם, בְּפִרְפּוּרֵיהָ, נוסתה עוד בעקירת גוש קטיף בתוכנית ההתנתקות ובהצעתו של אולמרט לאבו-מאזן שהרחיקה לכת אף יותר מהצעת ברק ונדחתה אף היא. שני האירועים הללו היו, בדיעבד, לווידוא ההריגה של התפיסה הזאת. נקודת המפנה הייתה "האינתיפאדה השנייה" – נקודת ההתפכחות מהאשליות (הגם שפועלים בתוכנו עדיין קומץ סרבני התפכחות).
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com