רות גביזוןרות גביזון
פרופ' רות גביזון
(צילום: אלכס קולמויסקי)
לפני 100 שנה בדיוק, ב-18 באוגוסט 1920, הצטרף בית המחוקקים במדינת טנסי ל-35 בתי מחוקקים אחרים בארה"ב, וביחד אשררו את התיקון ה-19 בחוקה, שלפיו יש להעניק זכות בחירה לכל אזרח, לא הבדל מגדרי. זו נקודת ציון דרמטית ביחס לאחת הזכויות הפוליטיות הבסיסיות ביותר – זכות הבחירה – שבעולמנו נתפסת כמובנת מאליה, אבל אפילו בארה"ב הדמוקרטית של תחילת המאה ה-20 נשים לא נהנו ממנה.
התהליך שהוביל להענקת זכות הבחירה לנשים שלוב בסיפור מאבקן של הסופרג'יסטיות (מקור השם מהמילה האנגלית לזכות בחירה – Suffrage), כינוי גנאי שאומץ בברכה על ידי הנשים שנאבקו על זכותן הדמוקרטית. האומץ לצאת נגד הזרם ולשלם מחיר אישי הוא הסיפור המרכזי שלהן. במסגרת המאבק הן נאלצו להתמודד עם ביקורת ציבורית נוקבת שסלדה מהתנהלותן, שלא תאמה את "העדינות" שהבריטים והאמריקנים ייעדו אז לאישה בחברה האזרחית.
עובדה לא פחות מרתקת בסיפורן של הנשים הללו הוא שהתהליך שהגיע לשיאו ב-1920 החל 70 שנה לפני כן. לא היה כאן מהלך פוליטי מהיר של כמה חודשים או אפילו שנים בודדות. זה היה מאבק ארוך ומתיש של שעשורים – שאלו שהתחילו אותו לא זכו לראות את פרי הצלחתן.
אתגריו ואורכו של התהליך באו לביטוי גם בעובדה שאף לאחר אשרור התיקון החוקתי המעניק זכות בחירה לנשים, עדיין ניצבו בדרום ארה"ב מכשולים בדמות חוקים מדינתיים ופדרליים מגבילים כמו מסי גולגולת, בדיקות אוריינות ומחסומים אתניים לקבלת אזרחות, ולכן הגישה לקלפי הייתה חסומה בפני נשים רבות שאינן לבנות - עד לחקיקת חוק זכויות ההצבעה ב-1965 על ידי הקונגרס.
הסופרג'יסטיות לא היו סיפור של מהפיכה כי אם של צמיחה. בשונה מהנופך שיש המנסים להקנות לסיפורים ההיסטוריים ששינו את פני החברה - כאילו נעשו בהחלטה אמיצה של רגע או באבחה אחת – בחיים הפוליטיים הקצב הוא איטי ומדוד. בחיים האישיים אולי יש קונה עולמו בשעה אחת, אבל במישור הפוליטי המהפכות המוצלחות באמת הן אלו שצמחו בקצב טבעי. אם תרצו, לא רבולוציה אלא אבולוציה. הסופרג'יסטיות הוכיחו שלצד האומץ היה להן סבלנות ואורך רוח לסבול את אריכות התהליך – ולכן הן הצליחו.
"אומץ לב" היא התכונה שחוזרת שוב ושוב בהספדים על פרופ' רות גביזון שהלכה לעולמה בשבת. פרופסור למשפטים, כלת פרס ישראל, שגידלה דור של אנשי אקדמיה בתחום המשפט הציבורי. כמעט כל הקשת הפוליטית והאקדמית משבחת את חריפותה השכלית ותרומתה האינטלקטואלית לשיח הפוליטי הישראלי.
טריילר הסרט "סופרג'יסטיות"

היא הייתה מראשוני הפעילים באגודה לזכויות האזרח בישראל, ואף עמדה בראשה בתקופה שערכים ליברליים לא היו משאת נפשו של הישראלי המצוי. לאחר שזכויות האזרח קנו שביתה בשיח הפוליטי, היא התפנתה לאתגר קשה לא פחות – "דת ומדינה" – וערכה את אמנת מדן-גביזון, שבתחילת דרכה זכתה להרמת גבות ולקיתונות של ציניות, והנה בשנים האחרונות מתחילה לסמן את דרכה לעבר הקונצנזוס ואולי אף לפתרון לשסע הקיים.
גם מבית המשפט העליון פרופ' גביזון לא חסכה את ביקורתה, ובניגוד להלך הרוח בסביבתה האקדמית, לא חששה להביע את עמדתה ביחס לאקטיביזם השיפוטי שחרג ממתחם הסבירות – אף שהדבר עלה לה במינוי לבית המשפט העליון.
כפי שהייתה אמיצה - כך הסופרג'יסטית הישראלית ניחנה בסבלנות. השקפתה על החברה הישראלית לא הייתה ממקום של כאן ועכשיו. עדות לכך הם המיזמים שהובילה והשקיעה בהם את משאביה האינטלקטואליים והנפשיים. אלו דרשו סבלנות וסובלנות. מעידות על כך גם הענייניות והאדיבות בדיונים שערכה עם תלמידיה ועמיתיה, וכלפי כל בר-פלוגתא, בכל מקום, אפילו בפייסבוק.
התחושה היא שאנו חיים בתקופה שבה לא חסרים אזרחים אמיצים, בעלי עקרונות, אך אלו עלולים לשפוך את התינוק עם המים. רבים מחפשים מהפכות, אבל דרושה סבלנות כדי שהמים יישפכו בקצב הנכון וסובלנות כלפי התינוק כדי שלא יישפך איתם. ביידיש מכנים אדם כזה, נעים הליכות שמבין עניין, כמו רות גביזון, בתור מֶענְטְשׁ, או ברוח הסופרג'יזם – וומענטש. יהי זכרה ברוך.
  • ד"ר שאול שארף הוא מרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס ברחובות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com