בשנים האחרונות מדברים רבות על עידן הפוסט-אמת ועל האופן שבו דיסאינפורמציה ופייק ניוז מערערים דמוקרטיות. מכוני מחקר כמו INSS בישראל ו-RAND בארצות הברית הזהירו זמן רב מפני טשטוש בין עובדות לנרטיבים ומפני פגיעה בתהליכי קבלת החלטות ביטחוניות. אלא שהמציאות שישראל מתמודדת איתה כיום חמורה יותר. לא מדובר רק באמת שמתערפלת, אלא במציאות שמקבלי החלטות עצמם מייצרים, ואז מגלים שהיא כובלת אותם, מצמצמת את חופש הפעולה שלהם ופוגעת בביטחון הלאומי.
שלל דיווחי פרשת קטאר-גייט על ייעוץ לכאורה שניתן לקטאר בידי גורמים המקורבים ללשכת ראש הממשלה במקביל לפעילותם כיועצים פוליטיים, הם לא רק עניין אישי או אתי. הפרשה מדגימה כיצד בונים מציאות של נרטיבים שבסופו של דבר מנהלת את מקבלי ההחלטות שהמציאו אותה. בשנים האחרונות קטאר הצליחה למצב את עצמה כמתווכת אחראית וכשחקן לגיטימי בזירה הבינלאומית, חרף תפקידה המרכזי במערכי השפעה עוינים לישראל ולמערב. כאשר מסגור כזה מתקבע, הדרג המדיני אינו פועל מתוך חוסר ידע, אלא בתוך מסגרת תודעתית שכבר הוגדרה עבורו. הנרטיב הזה מצמצם את מרחב הבחירה והופך כל ניסיון לשנות כיוון לבעיה פוליטית ובינלאומית.
אותו דפוס ניכר גם בזירה האיראנית. מבצע "עם כלביא" הוצג כהצלחה מוחלטת, והנרטיב שנבנה סביבו שידר סגירת מעגל. הצהרות פומביות, בעיקר מצד הנשיא טראמפ, על כך שפרויקט הגרעין האיראני "כבר לא שם", יצרו תחושת סוף פסוק. אלא שכעת מתברר שאיראן פועלת לשיקום יכולות, במיוחד בתחום הטילים. כאן מתגלה המלכודת: כאשר מציירים תמונת ניצחון מוחלטת, מצמצמים את חופש הפעולה העתידי. אם כבר הוצהר שהאיום הוסר, כל פעולה נוספת נראית כהסלמה מיותרת, והלגיטימציה לפעול נשחקת מראש.
גם בזירה הסורית נבנתה בשנה האחרונה מציאות נוחה, אך מנותקת מהשטח. ארצות הברית מיהרה לחבק את המשטר הסורי החדש, להסיר סנקציות ולדבר בשפה של "דף חדש", תוך התעלמות מהעובדה שגורמים דאעשיסטיים הם חלק אינהרנטי מהמשטר ושולטים בפועל בשטחים נרחבים. ההתעלמות הזו לא נבעה מחוסר מידע, אלא מהעדפה מודעת לנרטיב של יציבות ושיקום. ואז הגיעה המציאות. הפיגוע שבו נהרגו חיילים אמריקאים אילץ את וושינגטון לפעול שוב נגד דאעש, כמעט בהפתעה. וגם אז, ההתמודדות נותרה חלקית, תוך התעלמות מהמעטפת הרעיונית שבתוכה פועל דאעש, מעטפת שיש לה נקודות השקה ברורות עם ציר האחים המוסלמים של טורקיה וקטאר. שוב, טיפול בסימפטום תוך הדחקת השורש.
במקרה הזה, מי שמוביל את בריאת המציאות הוא דווקא הממשל האמריקני. החיבוק הפומבי של טראמפ לארדואן ולאמיר קטאר אינו רק מחווה אישית, אלא חלק מניסיון לעצב נרטיב של "מזרח תיכון חדש", שבו שחקנים בעייתיים ממוסגרים כשותפים ליציבות אזורית. אלא שנרטיב כזה אינו נשאר בוושינגטון. הוא מחשק את ישראל, ובמיוחד את ראש הממשלה נתניהו, שבחר להישען על טראמפ כמשענת כמעט בלעדית שלו בעולם רב-קוטבי. כאשר טראמפ מצהיר שהאיום האיראני נוטרל, או מסמן את טורקיה וקטאר כעוגני סדר אזורי, מרחב הפעולה של ישראל מצטמצם. מהלכים שנדרשים ביטחונית הופכים מיד לסטייה מהסיפור האמריקאי.
טבח חנוכה כתמונת ראי
סידני היא חלק מאותו רצף. טבח חנוכה שם לא היה אירוע מבודד, אלא תוצאה של תהליך מוכר של הכלה, טשטוש והתעלמות מהקצנה אלימה ומהסתה אידיאולוגית. הקהילה היהודית באוסטרליה חיה שנים בין הצהרות רשמיות על מאבק באנטישמיות, לבין מציאות שבה קמפיינים מתמשכים נגד ישראל ונגד יהודים אינם נבלמים. זהו הדפוס שבו דמוקרטיות בונות לעצמן נרטיב מרגיע, עד שהמציאות מתפרצת באלימות.
שירי פיין גרוסמןוהאירוניה קשה במיוחד. ממשלת ישראל מיהרה להטיל אחריות על ממשלת אוסטרליה, אך בבית מסרבת לקחת אחריות. ההתעלמות רבת השנים מחמאס, האמונה שניתן "לנהל" אותו באמצעות הכלה, הסדרה וכסף, והסירוב להקים ועדת חקירה ממלכתית לאירועי 7 באוקטובר, אינם רק ויכוח פוליטי. זהו כשל ביטחוני עמוק. בלי בירור אמת אין הפקת לקחים, ובלי הפקת לקחים אין ביטחון.
עידן הפוסט-אמת לא נשאר בזירת השיח. כאשר נרטיב מחליף אמת, הוא מכתיב מדיניות. וכאשר מדיניות מבוססת על מציאות שנבראה לצרכים פוליטיים, המחיר אינו תיאורטי. הוא נגבה בביטחון הלאומי, ובסופו של דבר גם בחיי אדם.
הכותבת הינה ראש הזירה האזורית לשעבר במטה לביטחון לאומי, מנכ"לית המכון ליחסי ישראל-אפריקה וחברת ועד מנהל בפורום דבורה
